לאחר כאב ראש נוראי של תיאומים, הפגישה עם וינסטון צ‘רצ‘יל התקיימה בתחילת השבוע, כלומר ביום ראשון האחרון. אלוהים יודע כמה לא קל לתאם בין 3 אינדיווידואלים, בייחוד בטווח המרחקים הצפוניים שאנחנו צריכים לגמוע - אבל מה לא נעשה עבור אמן שהדיסק שלו כבש כל חלל פנוי בלב וגם כזה שלא היה פנוי. אוף. הדיסק הזה מלווה אותי כמעט כל יום, אני כמעט מצפה שהוא ימאס עליי, אבל באורח לא ייאמן הוא עדיין מנקב חורים בחזה ובאוזן גם לאחר מספר כמעט תלת סיפרתי של השמעות.
איך הצלחנו מכל המקומות שבעולם לקבוע פגישה דווקא בהרצליה פיתוח - את זה לעולם כנראה לא אבין.
גיאחה אסף אותי מתחנת הרכבת ונסענו בין מיני-גורדי שחקים ומבנים תעשייתיים עד שהתמקמנו בבית הבליעה הידוע בשם ”מוזס“, שהתמחה במבחר מפוקפק של המבורגרים (המבחר, לא ההמבורגרים), הייתי די רעב ושיחת טלפון קטנה אישרה שגם וינסטון שלנו חפץ במזונות, אז בזמן שהמתנו לאדון צ‘רצ‘יל וחברו גיאחה פתח את המשרד הנייד של היס וחימם אצבעות על המקלדת, ואני הזמנתי קציצת בשר טלה בלחמניה שהגיעה בדיוק כשוינסטון צ‘רצ‘יל בכבודו ובעצמו פסע לתוך מוזס.
ראוי לציין גם את החששות שהיו לנו לקראת המפגש עם ויני צ‘רצ‘: היס רקורדס הוא לייבל משפחתי - אנחנו לא נוציא דיסק שלא נעמוד מאחוריו ב-120%. גיא ואני נשבענו בליל ירח מלא רווי השבעות ולחשים שכך יהיה, וכמו כל משפחה מופרעת אנחנו רוצים לוודא שהרגש הוא הדדי - כך שההתחלה היתה מעט מגומגמת, כמו כל דייט שאתה בא אליו עם ציפיות גדולות ומפחד שתספר את הבדיחה הגסה במקום הלא נכון.
בחסות ההמבורגרים הדשנים והבירות (טוב, מיץ תפוחים סחוט טרי לגיאחה - בסדר?) שהוגשו על השולחן, חומות המבוכה הראשוניים התמסמסו לשיחה ערה ומשעשעת בה התוודנו על נפילתנו המוחלטת בשבי הדיסק הצ‘רצ‘ילאי ובתגובה וינסטון, בחור צנוע שכמותו, רק הנהן ואמר תודה. המשכנו להתבדח על חברות תקליטים שלוקחות את האמנים שלהן לדייט ראשון במסעדת המבורגרים במרכז הרצליה פיתוח והבטחנו שהפגישה הבאה, בניגוד מוחלט לזו הנוכחית, תתרחש בטבע (אני מציע את חוף קיסריה הנהדר - או קרחת יער ליד הבית שלי!). צ‘יקו (שם בדוי) שהתלווה לצ‘רצ‘יל שאל אם יש לנו משרד. ”בטח! יש לנו שניים!“ גיאחה פלט, עיניו של צ‘יקו נפערו ”וואו!“ - ”בטח!“ המשיך גיאחה בעוד ידו מפשפשת בצ‘יפס כדי לדוג משם נתח שמנוני, ”אחד בחדר שינה שלי והאחר בחדר שינה של בני.“ ואני חושב לעצמי במירמור קל שפעם חדר השינה שלי נועד לדבר אחד בלבד. טוב, בעצם שניים אם מקדישים לזה מחשבה, אני גם יכול להיות עייף לפעמים.
בתום ענייני המזונות נשענו אחורה ואז החלה השיחה האמיתית. הסברנו לצ‘ר‘ציל את כל העניין הזה של היס - מה אנחנו מסוגלים להציע כלייבל, איך אנחנו עובדים ועם מי, במה אנחנו מאמינים מבחינת הקשר שלנו עם האמנים ועם הקהל, סיפרנו לו על הבלוג ועל כך שכינינו אותו ”וינסטון צ‘רצ‘יל“ לציבור הרחב, ואני רק מקווה שהוא קיבל את זה בהבנה ושלא ינטור לנו על כך טינה מאוחר יותר. ויני שאל שאלות והתעניין כמעט בכל אספקט של הנושא ”במה-כרוך-להוציא-דיסק“ וענינו כמיטב יכולתינו. פגישת תיאום ציפיות קראנו לה, ממש כמו בדייט ראשון: האם אני מתאים לך? האם אתה מתאים לי? האם אתה מרים את האסלה בבוקר? וכשכל השאלות נשאלו ופרטים עלומים הובררו - שני הצדדים ישבו זה מול זה כלא מאמינים, כי הנה, ככה כמעט בלי הכנה (לוקח נשימה וירטואלית…) הצטרף לשורות היס אמן חדש!
כן כן, עכשיו זה רשמי.
אם הכל כל כך טוב ויפה מר. בנימין היקר, למה הוספת בלוז לכותרת הפוסט?
אחרי שחתמנו את סוף הפגישה המוצלחת בגלידה אדירה וזר קוצים ריחני על פיסת דשא בהרצליה פיתוח, גיאחה הסיע אותי לתחנת הרכבת ההרצליינית והשעה היתה 21:20. כשהמתנתי שם על הרציף בעוד הזמן עובר ואף רכבת לא עוצרת בתחנה, הבנתי שכך בוודאי נראה הגיהינום האמיתי: אדם בודד, תחנת רכבת חשוכה ורכבות שלא עוצרות אף פעם.
הגעתי באחת וחצי הביתה. אוף. איזה מזל שהדיסק המדהים של נדב אזולאי עומד לצאת אצלנו בחודשים הקרובים.
