לווריד (גירסת בתא) » The Gospel According to Whom

The Gospel According to Whom

October 05, 2008
0:41
Tin Tin Out
» The Gospel According to Whom

1. לפני הכל

פול מקרתני, מסתבר, לא מסתפק בלנוח על זרי הדפנה החיפושיים ולהוציא מדי פעם אלבום פופ חביב-אך-לא-מרעיד-עולמות כזה או אחר. אמנם יש שני פריטים די תמוהים ברפרטואר שלו (אורטוריה ומשהו רועש שנקרא “Liverpool Sound Collage” ) אבל עכשיו מסתבר שבשקט בשקט, הוא גם הקליט מוזיקה אלקטרונית תחת השם Fireman ובעזרתו של Youth, הבסיסט של Killing Joke בעבר ומפיק, בעיקר של מוזיקה אלקטרונית בהווה. עכשיו יוצא האלבום השלישי תחת השם הזה, והפעם, לראשונה, הוא גם שר - מה שיהפוך את ההסתתרות להרבה יותר קשה.

האלבום המלא החדש של בן פולדס (עם השירים האמיתיים, הפעם) ניתן להאזנה ב-Spinner.

בפינת המתים השבועיים: ניק ריינולדס, ממקימי הקינגסטון טריו, הרכב עתיק יומין שהקליט גרסה מפורסמת במיוחד ל-”Hang Down Your Head, Tom Dooly” והשפיע על הרבה מוזיקאים משפיעים אחרים, נפטר בגיל 75.

2. כאן הסיפור מתחיל מחדש

בעבר לא רחוק, ביקום לא אחר, ראיתי סרט שנקרא “עיר אפלה”. בסרט, חייזרים מאיימים בחליפות וכובעי בורסלינו (שאחד מהם הוא ריק או’בריאן), עוצרים את הזמן בחצות ומסדרים מחדש אנשים במקומות אחרים, כדי לראות מה תהיה התגובה שלהם למצב החדש שהם נמצאים בו ולא מודעים לקשר שלהם אליו. הם מנסים, כנראה, לפי מה שהסרט מנסה לומר, למצוא את המצב האידיאלי בו אנשים צריכים להיות, והם מנסים לעשות את זה על ידי הזזת רק פריט אחד, או בן אדם אחד, בכל כיוון.

אני נזכר בסרט הזה מפני שאני חושב על ההרכב הבריטי Tin Tin Out ועל שיטת הרמיקסים המוזרה שלהם. מדובר בצמד - דרן סטוקס ולינדזיי אדוארדס - שמקליט, רמיקסים אבל גם חומר אלקטרוני מקורי, מאז תחילת שנות ה-90. תחת אמתחתם עשרות רמיקסים לאמנים אחרים - כל שם שהיתה לו הצלחה כזו או אחרת בשנות ה-90 והוא ממוקם באופן יציב במיינסטרים הבריטי והאמריקאי עבר באולפן שלהם באיזשהו שלב. הרמיקסים שלהם, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות, הם קרוב לוודאי לא הסיבה שבגללה אני זוכר אותם.

הסיבה שאני זוכר אותם היא בגלל שתי גרסאות כיסוי שהקפיצו אותם למקומות גבוהים במיוחד במצעדים השונים (וגם רמיקס אחד), שבהם הם משתמשים בשיטה עתיקת יומין, אבל די נדירה בעולם המוזיקה בכלל, ועולם הרמיקסים בפרט - פחות זה יותר. ברוב המקרים, כמעט ולא היה אפשר להרגיש בהבדל בגרסת הכיסוי או ברמיקס לעומת השיר המקורי, אבל ההבדל שם. הוא לא מורגש, מפני ש-Tin Tin Out החליפו, או הוסיפו, רק דבר אחד, והפכו את השיר להרבה יותר טוב. כל זאת, בנסיונות להגיע לשיר הפופ המושלם. עד כמה שאני יודע (ולא שמעתי הרבה מהם מאז סוף שנות ה-90), הם עדיין מחפשים וכנראה שלעולם לא ימצאו. אבל את מעט הדוגמאות של נסיונות מוצלחים שלהם לשפר שירים ישנים, לנקות אותם מאבק ולהציב אותם מחדש לשיפוט המאזינים המודרניים יותר, הם יכולים להציב בתור נסיונות מוצלחים בדרך לפתרון המושלם.

“Here’s Where the Story Ends“, למשל, היה שיר חביב, מתוק-מריר, של להקה חביבה, מתוקה, מרירה בשם The Sundays. היתה להם זמרת בשם הרייט ווילר שהקול המלאכי שלה היה חלק ממגמה גורפת יותר של קולות מלאכיים בשנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות - השנים של קוקטו טווינס, למשל, ושל Belly ושל Frente. לשיר המקורי היו שתי בעיות עיקריות - הסאונד שלו, גיטרות אקוסטיות פעמוניות שנשמעו בדיוק כמו קוקטו טווינס או Calliope, והבס המודגש; והעובדה שהשיר מעולם לא צעד במצעד הבריטי. Tin Tin Out ניגשו לתקן את הבעיה הראשונה כדי לפתור גם את הבעיה השניה - הם הפכו את השיר לשיר פופ שמח ומלא אור שמש, נתמך במיתרים ובבונגוס, ומנוגד לחלוטין למילים של השיר ומדגיש את האירוניה שבהן - כמו שהוא צריך להיות. כדי להפוך את השיר לאפילו יותר אופטימי ושטוף אור שמש, הם הביאו זמרת בעלת קול מלאכי יותר מזה של הרייט ווילר, זמרת בשם שלי נלסון שעיקר עיסוקה (גם בימים אלה, מסתבר) לכתוב ולשתף פעולה בשירי דאנס עם מפיקים ואמנים אלקטרוניים אחרים. הפתרון הראשון עזר גם לפתרון השני - הגרסה המחודשת של השיר הגיעה למקום השביעי במצעד הבריטי.

שנה מאוחר יותר, חמושים בהצלחה של הסינגל הזה ושל עוד כמה סינגלים - כמה מהם רמיקסים וכמה מקוריים - במצעדים הבריטיים, Tin Tin Out הוכיחו שהשיטה שלהם עובדת גם ברמיקס וגם בגרסת כיסוי נוספת. “Runaway”, שיר ישן ולא מוכר של ה-Corrs מהאלבום הראשון של הלהקה, נתלה על ההצלחה של כמה הסינגלים מהאלבום השני ויצא מחדש ברמיקס של Tin Tin Out. אין הרבה הבדל מהשיר המקורי - ערוץ באס מוקלט מחדש, אולי, ומודגש יותר, אבל הדבר הקטן הזה מוסיף לשיר בדיוק את מה שהוא צריך בשביל להצליח. מאוחר יותר, Tin Tin Out אספו את אמה בנטון, מיד אחרי הפירוק של ה-Spice Girls, ונתנו לה להיות הזמרת בחידוש שלהם ל-”What I Am“. הגרסה המקורית, של אידי בריקל והבוהמיינים החדשים, היתה מאד ארצית ובוהמיינית, נניח, והריחה פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו עשן המדורות בוודסטוק. הגרסה המחודשת לקחה את האלמנט שהיה חבוי מאחורי השיר המקורי - הגרוב - והביאה אותו קדימה. התוצאה בשביל Tin Tin Out היתה מוצלחת במיוחד - שני השירים הגיעו למקום השני במצעד הבריטי. מאז, אידי בריקל היא בעיקר אשתו של פול סיימון, אמה בנטון נמצאת אי שם, במקום רחוק ככל האפשר משיר הפופ המושלם ו-Tin Tin Out, אני רוצה להאמין, עדיין מנסים למצוא את המרכיב האחד בנוסחה שיאפשר להם להשיג את שיר הפופ המושלם החמקמק הזה. בעתיד רחוק, ביקום אחר, אולי הם יצליחו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא - בטווח זמנים לא מאד רחוק, יהיו סרטים בקולנוע שלו ושל אשתו. זה יכול להיות נושא מעניין לשיחה בארוחות הערב.
October 02, 2008
0:01
MTV Unplugged
» The Gospel According to Whom

1. מישהו הפסיק את הזרם

האגדה מספרת ש-MTV Unplugged נולדה במהלך פרסי המוזיקה של MTV ב-1989. בון ג’ובי, בגל ההצלחה הראשון וארוך השיער שלהם, היו אמורים להופיע במהלך הטקס, אבל כל הציוד שלהם נגנב, או אבד, לפני שהגיעו ללוס אנג’לס. לג’ון בון ג’ובי ולריצ’י סמבורה, הגיטריסט, היו את הגיטרות האקוסטיות שלקחו איתם לכל מקום, והם החליטו, במקום לוותר על ההופעה, לעלות לנגן עם הגיטרות האקוסטיות. הם ניגנו את “Wanted Dead or Alive” ו-”Livin’ on a Prayer” בגרסאות מזוככות, שקטות ויותר יפות מהמקור ולמזלנו כולנו, אחד מהנוכחים בקהל היה המפיק לעתיד של התכנית, אלכס קולטי, והוא כל כך התרשם ממה ששמע, שהוא החליט להציע את הפקת התכנית - הופעות אקוסטיות של אמנים שבדרך כלל מנגנים מוזיקה חשמלית במיוחד. זה לא הצליח עם חלק מהאמנים - ברוס ספרינגסטין, למשל, לא השתכנע לגבי הפורמט, על אף שהחלקים המוצלחים במיוחד מהרפטואר שלו - האלבום “Nebraska” כולו, “Waiting on a Miracle” המוקדם והיפהפה, “Devils and Dust” המאוחר והיפהפה לא פחות, “The Ghost of Tom Joad” - כולם אקוסטיים, ואולי רק משובחים יותר כתוצאה מכך. הרשת הכירה בחשיבותו של ספרינגסטין לסדרת ההופעות האלו והם החליטו לאפשר לו להופיע איך שהוא רוצה - ובמקרה שלו, אפילו שם התכנית התהפך והוא זכה להיות האמן הראשון, והיחיד בינתיים, שהופיע ב-”MTV Plugged”. במקרים אחרים, האפשרות לנסות משהו חדש, פחות חשמלי, ולא להיות כבולים לרעש שהשירים הרגילים כרוכים בו, הוציאו דברים מדהימים מאמנים שהם, אחרי הכל, צעד אחד ממוזיקה אקוסטית.

למשל, אריק קלפטון. ב-1992, בהופעה הפומבית הראשונה שלו אחרי שבנו קונור נהרג בנפילה מחלון בבניין הדירות בניו יורק שבו התגוררו, קלפטון התייצב עם סוללת הנגנים המשובחת שלו, שכללה את אנדי פיירוות’ר-לואו בגיטרה ואת צ’אק לאוול, שחולק עם אריק קלפטון גם שותפות בלהקה עם דוויין אולמן (קלפטון ב-Derek and the Dominoes, לאוול ב-Allman Brothers Band), ועם גיטרת המרטין שלו, שכמעט ולא הוחלפה לאורך כל ההופעה, לפני קהל לא גדול בלונדון. הוא פתח את ההופעה בשלושה צלילים מתוך “Tears in Heaven”, אחד מהשירים הכי מפורסמים והכי יפים שלו, שכתב על בנו. הקהל לא ידע את זה, מכיוון שזאת היתה הפעם הראשונה שניגן את השיר. את ההופעה עצמה, אחרי כיוונים, יישורי קו ובדיקות סאונד, הוא התחיל עם “Signe”, קטע אינסטרומנטלי שנכתב בתקופה שאחרי מות בנו ומשקף את שלוות הנפש שבהשלמה עם המצב החדש. משם הוא עבר לסדרה של שירי בלוז קלאסיים, שירים שביצע בעבר וכאלה שלא, ולכל אורך ההופעה, בזמן שהקהל יכל להתרפק על המקצוענות של הלהקה, הדבר היחיד שעבר בראש של קלפטון היה הצורך להצליח לנגן את “Tears in Heaven” כמו שצריך ולא להישבר באמצע. ספר ה”Unplugged” מספר שבסיום הנגינה על פניו של קלפטון היתה שרויה הבעה שהיתה שילוב של צער עמוק ושל הקלה על שהצליח לנגן את השיר כמו שצריך. עוד שני שירים שכתב לבן שלו ושנכנסו לאלבומים מאוחרים יותר - “Circus” ו-”My Father’s Eyes”, לא נכנסו לא לאלבום ההופעה שיצא מאוחר יותר ולא ל-DVD מההופעה. קלפטון בחר להקדיש זמן לעוד נקודה כואבת מהעבר שלו עם גרסה חדשה (ומוכרת הרבה יותר היום, עושה רושם) ל-”Layla” והשיר המשלים שלו, “Old Love“. בסופו של דבר, עם “San Fransisco Bay Blues” של ג’סי פולר, ועם “Malted Milk” ו-”Rolling and Tumbling” של מאדי ווטרס, קלפטון מצא את עצמו בחזרה במקום האהוב עליו - עם חברים, עם גיטרה, מנגן את השירים האהובים עליו מול קהל שאוהב מיידית כל דבר שיוצא מתחת לאצבעותיו. לרגע קטן כל הצער שקלפטון עבר במהלך אותה שנה נעלם, נשטף תחת הנחמה שמספקת המוזיקה האקוסטית הזו.

למשל, R.E.M. בגלגול ה-Unplugged הראשון שלהם. השנה היא 1991, הם עדיין רביעיה ולפני חודש הם הוציאו את האלבום המצליח ביותר שלהם עד אותה תקופה, שסימן את המעבר שלהם מלהקה אלטרנטיבית, מנת חלקם של יודעי דבר, ללהקה מבין המוצלחות והמצליחות ביותר בעולם, שממלאת אצטדיונים בכמה צלילי מנדולינה. הם לא מאד מרוצים מההצלחה שהאלבום הזה הסב להם וממה שזה אומר בשבילם כלהקה. לראיה, הופעת ה-Unplugged שלהם, הרבה יותר טבעית בשבילם מבשביל להקות אחרות, כשפיטר באק, הגיטריסט, מחליף תכופות בין גיטרה אקוסטית רגילה לבין יוקללי, לא מכילה כמעט אף אחד משלושת הסינגלים מהאלבום שהוציאו זה עתה - לא “Shiny Happy People” ולא “Near Wild Heaven” - את “Losing My Religion” הם מבצעים, בסופו של דבר, כמעט בעל כורחם. “השיר הזה הוא עליכם,” אומר מייקל סטייפ לפני שהם מתחילים. במקומם, השיר הפותח “Radio Song” בגרסה פחות קופצנית ונטולת KRS-1, ושירים יותר איטיים, יותר מדודים ויותר מחושבים שמרגישים הרבה יותר בבית במרחב האקוסטי - “Low“, “Belong” ו-”Half a World Away”. הם גם מציעים גרסה שלהם לשיר משנות ה-60, “Love is All Around”, מעט לפני שלהקה אחרת, Wet Wet Wet, הופכת אותו ללהיט גדול שוב (זה חוסר המזל ההסטורי של R.E.M. עם גרסאות כיסוי. בהזדמנויות אחרות הם כיסו את “I Will Survive” לפני ש-Cake הפכו אותו לשיר מגניב, ואת “Funtime” של איגי פופ לפני שבוי ג’ורג’ החליט לנסות את מזלו עם השיר הזה גם הוא). הם מנגנים, בין השאר, את השיר שמייקל סטייפ הכי אוהב, “Fall on Me” - כך הוא מתוודה לפני שהם מתחילים לנגן את השיר. “קנה את השמיים, ומכור את השמיים, ותקיז את דמם של השמיים, ותאמר לשמיים - אל תיפלו עליי,” הוא שר, ועיניו מתגלגלות למעלה כאילו שהוא באמצע תפילה. זה מה שספר ה”Unplugged” מספר, וזה, במקרה, רגע ה”Unplugged” האהוב על מפיק התכנית, אלכס קולטי.
הופעת ה-Unplugged הכי מפורסמת, אולי, זו שמהווה חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הכולל של הלהקה, היא זו של נירוונה. בניו יורק, בנובמבר 1993, קורט קוביין מעביר את חודשי החיים האחרונים שלו באחת מההופעות המוקלטות האחרונות של הלהקה. הוא מבקש ממעצב הבמה נברשת מעל הבמה, חבצלות, נרות שחורים. “כמו הלוויה?” שואל המעצב. קורט קוביין מהנהן בראשו. הם מקליטים ארבעה עשר שירים בגרסאות אקוסטיות, אבל קורט קוביין לא מרגיש בטוח באווירה האקוסטית ומבקש לחבר את הגיטרה שלו לאפקטים ולמגבר. האפקטים לא באים לידי שימוש, והמגבר מוחבא מאחורי כיסוי קרטון שגורם לו להיראות כמו מוניטור, אבל לקוביין יש את רשת הבטחון שלו. ההופעה מכילה רק להיט אחד של הלהקה, “Come as You Are“, והרבה שירים פחות ידועים של הלהקה, כמו גם שתי גרסאות כיסוי לשירי גוספל מהעבר הרחוק. באמצע ההופעה גם “Meat Puppets”, להקה וותיקה יותר וידועה יותר, בחוגים מסוימים, מנירוונה, שהלהקה היתה בעיצומו של סיבוב הופעות איתה בזמן הקלטת התכנית, מצטרפת לשני שירים של הלהקה. השיר שמסיים את ההופעה, “Where Did You Sleep Last Night?“, מושר בשקט, כאילו שכל הכוח של קוביין אזל, לאט לאט, במהלך ההקלטה. בסופו של השיר מסתבר לנו שאת כוחו, קוביין שמר לסוף השיר שהוא מסיים בזעקה. הפקת התכנית מבקשת הדרן - קוביין לא מוכן. הוא חושב שאי אפשר להגיע לחוויה מזוככת יותר, חשופה יותר וכואבת יותר ממה שהוא, הלהקה והקהל עברו עכשיו. והוא צודק.

2. שנטובה

לסיום, הגוספל ואני רוצים לאחל לכם שנה טובה. אני מקווה שהשנה הזאת תהיה שנה של תגליות מוזיקליות חדשות והתרפקויות על אהבות מוזיקליות ישנות. שזאת תהיה שנה של החלטות נכונות, של מזל יוצא דופן, של רוגע ושל אורות מנחים.
September 29, 2008
1:05
פול מקרתני; Ocean Colour Scene
» The Gospel According to Whom

[הבלוג מובא באיחור מה השבוע, והיה אמור להיות כאן ביום שבת בלילה. תעמידו פנים שעדיין שבוע שעבר]
1. לפני הכל

רדיוהד ממשיכים לסלול מסלולים חדשים במודל העסקי של עולם המוזיקה: הם אמנם הציעו את האלבום האחרון שלהם בחינם, אבל אחר כך הם מצאו רעיון רווחי הרבה יותר: למה למכור את השיר פעם אחת, כשאפשר לחלק אותו לערוצים השונים שלו ולמכור כל אחד מהם בנפרד? את זה הם עושים, כמו שעשו בפעם הקודמת בשביל “Nude”, כדי לאפשר לאנשים מן השורה לערוך רמיקסים לשיר ולהעלות אותם לאתר הלהקה כדי להשתתף בתחרות שבסופה אחד מהם ייבחר לשמש כבי-סייד לסינגל של השיר. אחרי ההצלחה הגדולה של הנסיון הראשון הזה, רדיוהד מחליטים להמשיך עם הסינגל השני, “Reckoner”, אותו אפשר להוריד, ערוץ אחרי ערוץ, בתשלום, ולמקסס אותו. הפעם, הם מבטיחים, זה יהיה יותר קל. אחרי הכל, “Reckoner” הוא במקצב של ארבעה רבעים.

“מונוקרייב”, שהאמן הראשון שהם מביאים לארץ, חוזה גונזלס, יהיה כאן בעוד פחות משבועיים, לא מסתפקים באתרים, בעיתונים ובבלוגים, והם מחליטים לצאת לרחוב כדי לקדם את ההופעה הקרובה ואת הרעיון שלהם. בערב ראש השנה, יום שני, הם יתמקמו בפינת הרחובות קינג ג’ורג’ ודיזנגוף בתל אביב, במרחק סביר מ”האוזן השלישית”, יחלקו טובין - כמו פוסטרים וגלויות של ההופעה הקרובה, יראיינו אנשים, יצלמו בווידאו ויעלו לאתר בשלב מאוחר יותר, יבקשו מאנשים לבקש את האמנים שם רוצים לראות בארץ, ויעשו שמח ואופטימי באופן כללי. הם מזמינים אתכם להצטרף אליהם שם.

אמנם לא מוזיקאי, אבל חבר של כבוד בפינת המתים המוזיקליים השבועית: פול ניומן, שהחליף תפקידים טובים ברטבים בשנים האחרונות ונפטר אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 83. וגם מאוריציו קאגל, מאחרוני המלחינים האוונגרדיים הקלאסיים, הלך לעולמו השבוע בגיל 77.

2. שבע האגורות וקצת שלי על פול מקרתני

“לא, אני לא הולך להופעה של פול מקרתני,” אמרתי, בטון מתנצל, במהלך השבועות שהובילו להופעה ביום חמישי האחרון. אמנם, זה היה כמעט ברור מאליו שמישהו כמוני, חובב מושבע של מוזיקה בכלל וביטלס בפרט, יילך להופעה הזאת, אבל ככל שהתבררו הפרטים - המחיר גבוה מדי, התמורה נמוכה מדי, המיקום בעייתי מדי - ההתלבטות שלי עם עצמי נסגרה בהחלטה. אם אני רוצה ממש לראות את פול מקרטני מופיע, יש כמה וכמה די ווי דיים מצוינים, שבהם כל השירים נשמעים מצוין, זווית הצפיה היא בדיוק הזווית הנכונה מכל כיוון שלא תסתכל והמקום שלך הוא הרבה יותר נוח, והרבה יותר זול, בסופו של דבר. ככל שזמן ההופעה התקרב, הגיע, וחלף, שמתי לב לתופעה מעניינת - עוד אנשים, בעיתונים, אתרי אינטרנט ובלוגים, מחזיקים באותה דעה כמו שלי, וגם הם לא הלכו להופעה מאותה סיבה. בסופו של דבר, פול מקרתני, הוא אולי מחזיק הגחלת והדבר הכי קרוב ללראות את הביטלס בהופעה, אבל הוא בסך הכל אביר חביב בפנסיה, שפעם שאל אותנו, המעריצים, אם עדיין נצטרך אותו ואם עדיין נזין אותו, באהבה והערצה, בגיל 64, והנה הוא, שנתיים אחר כך, לומד משפטים שלמים בעברית, עושה לנו שמח, ומנגן לנו בדיוק את השירים שאנחנו רוצים לשמוע, מרפטואר שהוא לא שלו בלעדית, ואנחנו כאן, עדיין צריכים אותו, עדיין מזינים אותו באהבה והערצה בחמש מאות שקלים המקום.

3. היום שבו תפסו את הרכבת

הדעות חלוקות לגבי היעילות של להתייחס ללהקה שלך בתור הלהקה הכי טובה מאז הביטלס. אבל הדעות, קרוב לוודאי, חד משמעיות לגבי היעילות של הצהרה כזו בשביל הלהקה האחת שאתה מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלך. ובשביל Ocean Colour Scene, שהיא הלהקה היחידה שנואל גלאגר מוכן להודות שהיא יותר טובה מהלהקה שלו, זה עושה טוב מכל הכיוונים. זה גם נכון - מספיק להקשיב לביצוע מהופעה שלהם ביחד עם Oasis ל-”Day Tripper“, כדי להבין על כתפי מי נח הכשרון האמיתי על הבמה. האלבום הראשון של הלהקה, שיצא ב-1992, אולי לא היה מזכה אותם בתואר הזה - חברת התקליטים הגדולה יותר שקנתה את חברת התקליטים הקטנה יותר שהחתימה אותם, החליטה שהדבר הנכון לעשות יהיה להפיק את האלבום שהקליטו - אלבום רוק בריטי קלאסי, מאד בדומה לשאר האלבומים שהוציאו בהמשך - כאלבום של אחת מלהקות “קיץ האהבה” של מנצ’סטר. מיותר לציין ש-Ocean Colour Scene, שרובם מגיעים מבירמינגהם, לא אהבו מאד את ההחלטה. לכן, אני רוצה לחשוב שהם מחזיקים באותה דעה כמוני, ש-”Moseley Shoals” הוא בעצם האלבום האמיתי הראשון שלהם.

“Moseley Shoals” הוא משחק מילים, שמשלב את מוזלי, השכונה בה נולדו וגדלו סיימון פאולר וסטיב קראדוק, עם מאסל שולס, עיר באלבמה שהיו בה שני אולפני הקלטות אגדיים וסם פיליפס אחד התגורר בה באיזושהי תקופה - צירוף המילים הזה מבטא בצורה הטובה ביותר את השילוב המוזיקלי המרכזי של הלהקה - הרוק הבריטי העממי של שנות ה-60, ביחד עם מוזיקת הנשמה האמריקנית של שנות ה-60, בצירוף סאונד הרטרו המודגש, חזות הלהקה והאייקונים שהם בחרו להשתמש בהם בשביל לעצב את לוגו הלהקה ושמות הסינגלים והאלבומים, לא השאירו הרבה מקום לספק. מדובר בלהקה שהוקפאה מתישהו במהלך שנות ה-60 והופשרה כדי ללמוד את אואזיס מוזיקה אמיתית משנות ה-60 מהי. אואזיס למדו ושתקו, והשאירו את Ocean Colour Scene להוציא את האלבום הזה, הטוב בקריירה שלהם, שמיטב הבי סיידים שלהם מגיע, רובו ככולו, גם הוא מהאלבום הזה.

“Moseley Shoals” נפתח, כמו האלבום שיבוא אחריו, בקטע בשש שמיניות. הגיטרה, הבס והתופים כבר ממסגרים את התמונה הרבה לפני שהסולן, סיימון פאולר, פוצה פה ושר משהו. כשהוא מתחיל לשיר, “אני רואה צרות, מגיעות בהמשך,” מתנקזים כל אבות היסוד של המוזיקה הבריטית והאמריקנית אל תוך השיר הזה ויוצקים בו תוכן. “The Riverboat Song“, השיר הראשון באלבום והסינגל הראשון במחזור חייה החדש של הלהקה, הוא מוצלח במיוחד כשיר פתיחה מפני שהוא מסמן, מוקדם ככל האפשר, את כל מה שהלהקה רוצה להגיד. לא תמצאו כאן שום דבר מעבר לסאונד הרטרו הזה, ולשירים שמזכירים את שנות ה-60, הם רוצים להגיד. ומי שנשאר, נשאר כדי לחוות כמה מהשירים הטובים ביותר שלהקת בריטפופ (או dad rock, כמו שמישהו החליט לכנות את התת-ז’אנר הזה שהכיל את פול וולר, קאסט ו-Shed Seven בשלב מוקדם, וגם את Starsailor בשלב מאוחר יותר) יכלה להוציא ב-1996. אחר כך הגיע “The Day We Caught the Train“, שיר שנזכר בסרט “קוודרופוניה” של המי, ומנתב את הזכרונות האלה, מוזיקלית ומילולית, אל העתיד - ההווה שלנו - ואל הלהקה שמחכה על הבמה. השירים עוקבים אחד אחרי השני במרווחים מזעריים - האחד מתחיל בצד שמאל של הספקטרום הסטריאופוני מיד כשהשני נגמר בצד ימין שלו, ואולי לפעמים לפני זה, כאילו כל שיר ממתין בחוסר סבלנות באחד הקלעים לתור שלו להופיע. עוד לא עובר הזמן שנדרש להבין שעבר כל כך הרבה זמן, והשיר האחרון כבר מגיע - “Get Away“, שיר ארוך ומתפתל כמו ענן עשן, שלא נגמר לפני שסטיב קראדוק מספר לנו את כל מה שהוא יודע על דיליי.

הקהל, בכל מקרה, קיבל ברצון את המסר של נואל גלאגר. האלבום הזה נקנה על ידי הרבה מאד אנשים, כבר כשהוא יצא. האלבום הבא, לעומת זאת, כבר הצליח להגיע להישג שהתואר הנכסף של הלהקה ראוי לו - “Marchin’ Already” היה האלבום שהפיל את “Be There Now”, האלבום השלישי של אואזיס, מצמרת המצעד הבריטי.

זה הכל להשבוע - עד השבוע הבא, הנה שינוי מרענן - סרט פנטזיה עם אנדי סרקיס, לא עם איפור ולא ממוחשב.
September 24, 2008
7:00
על האלכימיה של מוזיקה לחתונה
» The Gospel According to Whom

מי שעבר את האירוע המאתגר הזה, חתונה, יודע בוודאי שקשה עד בלתי אפשרי לעשות הכל לבד. יש מגוון של דברים שאפשר לעשות כדי להתמודד עם זה - להאציל סמכויות על בני משפחה (כמו שאנחנו עשינו) וחברים (כמו שאנחנו לא עשינו), לשכור מישהו שיכאב את כאב הראש במקומכם, לוותר על הכל וזהו. מתוך כל הדברים שלא יכולתי לעשות בעצמי ושנעזרתי בהם מאד בבני המשפחה שלי, דבר אחד - והכי חשוב, מבחינתי - השארתי לעצמי - בחירת השירים שיושמעו בחתונה.

מערכת ההחלטות הזאת, אם היא לא מופקדת בידי די ג’יי, שיודע פחות או יותר מה הטעם של בני הזוג ופועל, או לא פועל, בהתאם, היא הרבה יותר בעייתית מיצירה של סתם פלייליסט - מפני שבמקרה הזה מדובר בפלייליסט שנועד לעשות להרבה אנשים שונים, עם טעמים שונים, בגילאים שונים וממקומות שונים, נעים באוזניים.

ההחלטה הראשונה, והכי חשובה, היא בשיר הכניסה לחופה ובשיר היציאה מהחופה. הסיבות הן ברורות - שני השירים האלה צריכים להיות בולטים מספיק, שונים מספיק משאר מוזיקת הרקע ומאפיינים מספיק את הזוג שנכנס (ויוצא), וברוב המקרים, כשהזוג המדובר הוא יוצא דופן, גם צריכים להראות את השונות הזאת בעצמם. כשחבר קרוב שלי התחתן, הוא ביקש מאיתנו, חבריו לחנות הדיסקים, לבחור את שיר הכניסה לחופה שלו. אחרי התייעצויות כאלה ואחרות החלטנו לבחור בשבילו את “Two Step” של Dave Matthews Band, שיר שמתחיל בצורה מהוססת ומתוחה וממשיך, עם כמה אקורדים בטוחים ומהדהדים, לקטע אינסטרומנטלי קצר ודרמטי שהוא בדיוק מה שצריך לכניסה דרמטית לחופה. אבל מה עושים כשהכניסה לא צריכה להיות דרמטית במיוחד, אלא חלקה, עדינה, כמעט בלתי מורגשת? לנו, למזלנו, היתה את הפריבילגיה של חזרה גנרלית - מאחר והתחתנו בחתונה אזרחית בפראג ועכשיו שוב, בחתונה דתית, בארץ, וגם שם היה צורך בשירי כניסה ויציאה מהחופה, היינו כבר צריכים לעבור את תהליך ההחלטות הזה לפחות פעם אחת. השיר שאשתי בחרה בשביל הכניסה לחופה, “Dance Me to the End of Love” של ליאונרד כהן, נשמע כמו הבחירה המושלמת. מה אם לא קולו המרגיע ורווי הנסיון של ליאונרד כהן יהיה הדבר הכי טוב לצעוד איתו אל החופה? מה אם לא הכינור, החצי יהודי חצי צועני, הכל כך מתאים לאירוע הזה שחשוב במידה שווה לשני העמים הנודדים האלה, מתאים למסורת ולהסטוריה שהולכים להיפרש כאן לפני הקהל? מה אם לא המילים של השיר הזה - “We’re both of us beneath our love, we’re both of us above”? מה שנשאר, אם כן, הוא שיר יציאה מהחופה - ואת השיר הזה היה התפקיד שלי לבחור. הקווים המנחים שלי היו די ברורים - זה צריך להיות משהו לא שגרתי, שמשקף את האישיות הלא שגרתית של שנינו. משהו שהוא מספיק חצוף, מספיק ייחודי ומספיק יומרני בשביל לגרום לאנשים הצעירים יותר לחייך בהבנה ולאנשים המבוגרים לא להבין את הבדיחה. או במילים אחרות - “It’s the End of the World As We Know It (And I Feel Fine)” של R.E.M.

אחרי המשוכה הראשונה הזו, הגיע אתגר אמיתי - למצוא מספיק שירים בשביל להשמיע לאורך זמן, ברקע, כדי לאפשר לאנשים ליהנות מהמוזיקה וגם להיות מסוגלים לדבר אחד עם השני ולהיות מסוגלים להתעלם מהמוזיקה, אם הם רוצים. ההתחלה שלי היתה כבר סלולה - מאחר ובחרנו הרכב ג’אז שינעים את זמנם של האורחים בחלק מהערב, יכולתי להמשיך עם כמה קטעי ג’אז מוקלטים - Night Ark, ג’ון קולטריין, אנדרס ווידמרק בעיבוד ג’אז ל”כרמן” של ביזה, כמה נגנים ישראליים - ומשם להמשיך לשירי פופ כאלה ואחרים, שקטים יותר ושקטים פחות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, בגרסאות מפתיעות יותר או מפתיעות פחות.

כשחשבתי שסיימתי עם הפלייליסט הרצוי לחתונה, גיליתי שמחכה לי אתגר אפילו יותר גדול - אנשים מצפים לרקוד בחתונה. מאחר ואני לא רוקד בעצמי, ובטח לא יודע איזה סוג של מוזיקה שמים ברקע כדי לאפשר לאנשים לרקוד, התייעצתי עם חברים לעבודה - הם נתנו לי שתי עצות מאד מועילות והרבה מאד רשימות שיכולתי לבחור מתוכן - את העצות, אנשים אוהבים לרקוד לפי שירים שהם מכירים, וכדאי לארגן את השירים בסדר כרונולוגי כדי שהאנשים המבוגרים יותר יוכלו עדיין לרקוד על אף שהם בדרך כלל עוזבים מוקדם יותר, לקחתי לתשומת לבי. את הרשימות סרקתי ובחרתי מתוכן את השירים שהיה לי נוח איתם. בסופו של דבר, רוב רשימת ההשמעה לא הושמעה מאחר ואנשים צריכים בדרך כלל מישהו מקצועי יותר - די ג’יי, זאת אומרת - שיכוון אותם ויתכוונן על פיהם. רשימת ההשמעה נטולת הכוונון שהושמעה ברקע נזנחה אחרי שבעה או שמונה שירים. מי מכם שמתכנן חתונה משל עצמו (או עצמה), ומחפש רעיונות מוצלחים לשירים להשמיע בחתונה - אני אשמח לשלוח את שתי הרשימות שלי.

מה שמביא אותי להפתעה שמחכה מהקצה השני של ההגבלה החד שבועית של הגוספל - אוסף קטן, מזכרת מוזיקלית מהחתונה. הוא מכיל את שיר הכניסה ושיר היציאה מהחופה (ממוקמים בצורה אסטרטגית בתחילת ובסוף האוסף), וכמה שירים שאני שמח במיוחד ששמתי, וחלקם שהשמעתי: למשל, ביצוע אקוסטי ומעניין יותר ל-”Dancing Queen” של זמר בשם לוקה בלום. או הנסיון הקטן והמוצלח שלי לשלב את טום ווייטס ברשימת ההשמעה - אמנם שיר רגוע, בקול צלול הרבה יותר, שלו. או “Come Up and See Me (Make Me Smile)” של סטיב הארלי ו-Cockney Rebel, שהיה השיר שאיתו סגרנו כל יום בחנות הדיסקים והוא שיר שהופך עצב לשמחה באופן כמעט מיידי. או “Mysterious Ways” של U2, שאשתי בחרה ואני השתכנעתי שבאמת צריך להיות שם. או “Super Bon Bon”, מפני שגם את Soul Coughing רציתי להכניס לרשימת ההשמעה שלי.

האוסף, בקובץ אחד נוח, נמצא כאן. הוא יהיה שם למשך שבוע, ואז יורד. אין לו עטיפה משל עצמו, על אף שאם אתם רוצים, אתם יכולים לקחת את הקומיקס הנפלא הזה, של רנדל מונרו, שבו השתמשנו בשביל ההזמנה שלנו לחתונה, ולהשתמש בו כעטיפה של כבוד.
September 20, 2008
22:52
היפ הופ פוסט אפוקליפטי: Deltron 3030 נגד Adam F
» The Gospel According to Whom

1. לפני הכל

הזמנים הצפופים והמסובכים נגמרו, פחות או יותר, ובשבוע הבא הגוספל יחזור למתכונת דו שבועית. כמו שהבטחתי, בצד השני של המהפך החד השבועי מחכה הפתעה. הישארו מכוונים.

וגם, כמו שאתם יכולים לשים לב בצד שמאל, אני מתחיל לעשות סדר בבלוג ועכשיו אפשר, לפחות חלקית, למצוא כמה מהנושאים - בעיקר אמנים, סופרים ושמות של סרטים, בקלות יחסית בעזרת הרשימה.

ֿפינת המתים המוזיקליים השבועית עצובה במיוחד הפעם: ריצ’רד רייט, הקלידן של “פינק פלויד”, שאחראי באופן ישיר על “The Great Gig in the Sky” ועל “Us and Them”, ובאופן עקיף, “The Wall” לא היה מצליח להיפתח בצורה אפקטיבית אם לא דו השיח בין הקלידים שלו לבין הגיטרה של דייוויד גילמור, הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 65. וגם נורמן וויטפילד, מפיק וכותב שירים שאחראי בין השאר ל-”I Heard It Through the Grapevine“, ל-”Papa Was a Rolling Stone” (שמכיל את השורה הנפלאה “All he ever left us was alone” ) ול-”War”, בגיל 67.

2. אם אלוהים הוא די ג’יי, המשיח הוא בטח MC

החיים בעולם פוסט אפוקליפטי, עושה רושם, צריכים להיות נושא מאד קורץ לכל מפיק שרוצה להכין אלבום קונספט. בינתיים, רק שניים הרימו את הכפפה ויש ביניהם הרבה מן הדומה - שניהם מפיקי היפ הופ, בעיקר, אבל עוסקים גם בתחומים מוזיקליים אחרים. שניהם מתהדרים בשמות במה שהם שונים לגמרי מהשמות האמיתיים שלהם, ובשניהם הפתרון לדיסטופיה הפוסט אפוקליפטית תלוי בעליית כוחה של התרבות המוזיקלית השחורה. מה שיוצא, בסופו של דבר, מהשרטוטים המאד מפורטים שלהם לעולם חדש ונפלא, הוא שונה לחלוטין בשני המקרים.

הראשון מבין השניים קורא לעצמו Dan the Automator. ההורים שלו, לצורך העניין, קוראים לו דן נקמורה והוא אחד מהמפיקים היותר פורים, והיותר מעניינים, שהולכים על הפלנטה הזו במצב הפרה-אפוקליפטי שלה. הוא אחראי, בין השאר, על שיתוף הפעולה עם Prince Paul שנקרא Handsome Boy Modeling School ועל שיתוף הפעולה עם מייק פאטון וג’ניפר צ’ארלס שנקרא Lovage. ובשנת 2000, במרחק 130 שנה מהסיפור שמועבר באלבום, הוא חבר ל-Del the Funky Homosapien, ראפר מוכשר ויוצא דופן, ולקיד קואלה, שמגדיר מחדש את אמנות סיבוב התקליטים קדימה ואחורה, והקים הרכב לאלבום אחד שנקרא Deltron 3030.

הסיפור הוא מסובך ופשוט כאחד, והוא חסר משמעות באותה מידה שהוא מהווה את הבסיס לכל האלבום - העולם הפוסט אפוקליפטי במקרה הזה הוא תוצר של ממשלות מושחתות וארגונים רבי זרועות ומרושעים שמשתלטים על העולם (אחד הקטעים באלבום, למשל, נקרא “החדשות, חברת בת של מיקרוסופט”). דלטרון זירו, רובוט לוחם שמחליט לצאת נגד הממסד ומגורש מכדור הארץ, מנסה לגייס כסף כדי לחזור לכדור הארץ ולהמשיך להילחם נגד הממסד, באמצעות השתתפות בקרב ראפ אינטר-גלאקטי. הוא מנצח בקרב, מרוויח בו עשרת אלפים דולר וחוזר לכדור הארץ (כנראה) - כל הסיפור המורכב הזה רק נועד כדי לאפשר לדל, שמסוגל לחרוז בצורה אפקטיבית בין virus ל-environment, להפגין את יכולות הראפ שלו במגוון של נושאים - שמתייחסים לרקבון של החברה האנושית בעוד 130 שנה שאפשר להתחיל לראות את השורשים שלו כבר עכשיו - “Aliens landed, said this planet wasn’t worth invading,” הוא טוען, למשל.

ביחד עם שלושת היוצרים המרכזיים באלבום, דן האוטומטור מפעיל את קשריו וקסמו כדי להשיג אורחים לחלק מהשירים - מגיש התכניות הקנדי שמבליח באחד מהקטעים הוא בראד רוברטס, סולן “Crash Test Dummies”. דיימון אלברן, הסולן של “Blur”, מתארח בשני שירים, שאם אחד מהם - “Time Keeps On Slipping” - נשמע לכם מוכר, זה בעיקר מפני שהוא מהווה את היסודות ללהקה אחרת שחברים בה דן האוטומטור וקיד קואלה, וגם דיימון אלברן, וש-Del the Funky Homosapien מתארח באלבום הראשון שלה - “Gorillaz”. שון לנון מתארח גם הוא לשיר אחד, וגם Peanut Butter Wolf, גם הוא בעל יכולות ראפ מעניינות (אחת מהן, היכולת להכניס הרבה מאד מילים בעלות משמעות בפרק זמן מאד קצר, באה לידי ביטוי בקטע בו הוא מתארח).

האלבום האחד, שהוא מבריק ומעניין הרבה יותר משיתופי הפעולה המאוחרים יותר של הנוגעים בדבר, הולך להיות מלווה באלבום נוסף, כנראה עד סוף השנה הקרובה - שניים מבין שלושת היוצרים כבר סיימו להקליט את הקטעים שלהם לאלבום ההמשך, “Deltron Event II”, והאלבום מחכה לחלק החשוב ביותר שלו - המילים של Del the Funky Homosapien.

מהצד השני של הרחבה, Adam F. המרחק בין שם הבמה שלו לשמו האמיתי, אדם פנטון, הוא לא גדול - ובעוד שהוא בעיקר עוסק בג’ונגל, ענף מוזיקלי נכחד, אחת מהגיחות שלו לסגנונות מוזיקליים אחרים היא באלבום “KAOS - The Anti Acoustic Warfare” שיצא שנה אחת מאוחר יותר. כמה מהמאפיינים של העולם הפוסט אפוקליפטי כמו שאדם אף מתאר אותו דומים לאלו שמתוארים באלבום של Deltron 3030 - האטמוספרה ההרוסה של כדור הארץ מוחלפת על ידי כיפת זכוכית שמונעת מהגזים הרעילים ומהקרינה להיכנס, הרחובות הם שוק פתוח של ממכר סמים, לפחות - אבל התמונה הכללית הרבה יותר קודרת מזו שטווה דן האוטומטור. המצב בכדור הארץ, בשנה שבה מתרחש הסיפור, שאינה מוגדרת באלבום הזה, הידרדר עד לרמה שלא מאפשרת חיי אדם תקינים. אבל הפער בין המעמדות מאפשר רק לחלק מהאנשים שבכדור הארץ לעזוב אותו ולברוח לכוכבים אחרים כדי ליישב אותם. מי שנשאר על כדור הארץ הם האנשים שלא מסוגלים לתפוס חללית אל מעבר לעננים - החלכאים והנדכאים, אבל איתם גם החלאות, הפרזיטים והסוציופטים שבין בני המין האנושי, והקרבות הפתוחים ביניהם ברחובות הערים שבעולם הופכות את החיים בכדור הארץ לאלו שנשארו כאן לגיהנום. רק אדם אחד יכול להציל את המצב העגום והוא, מסתבר, Pharaoh Munch. התרומה של אדם אף לתמונת המצב הדיסטופית הזו היא מינימלית, אמנם - הוא מעדיף להישאר בגדר מוזיקאי ולאפשר לראפרים שונים - אחד בכל קטע באלבום, להביע את דעתם על המצב. התוצאה היא די מבולגנת, בעיקר מפני שלראפרים שאדם אף בוחר להיעזר בשירותיהם - LL Cool J, Capone ‘n’ Noriega, Redman, MOP - אין את הכשרון שיש לדל, להצליח לבנות סיפור מקטע ראפ ולהצליח להעביר גם מסר עלילתי, גם מסר ביקורתי, גם שנינות וגם קלילות, בקטע ראפ מתנגן אחד, והם בדרך כלל מציעים סיפור די דליל, או, במקרה היותר גרוע, מסתפקים בלהאדיר את שמם ולהיעלם - לפעמים תוך כדי מחזור של קטע מאלבום אחר שלהם, לא עתידני ולא דיסטופי בכלל.

מבין שני האלבומים האלה, אני מעדיף את חזון אחרית הימים של דן האוטומטור - המצב אולי גרוע משהיה ב-130 השנים האחרונות והתאגידים השתלטו על כל מאפיין של החיים בעולם, אבל לפחות העתיד צופן בחובו את Del the Funky Homosapien, ראפר חובב מדע בדיוני ומילים ארוכות במיוחד, כדי שיעשה סדר בכל מה שהולך להתרחש אז בשבילנו.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא - האוסקרים עוד רחוקים, אבל המירוץ אליהם כבר התחיל: שתי נפשות פגועות שמצליחות לרפא אחת את השניה, יש. מוזיקה, יש. סיפור אמיתי, יש. שתי הופעות שוות אוסקר? אולי.
September 12, 2008
20:21
דיוויד בואי - Let’s Dance
» The Gospel According to Whom

1. לפני הכל

זמנים עמוסים מכל מיני כיוונים, גרמו לכך שנאלצתי לפספס גם את ההופעות של Gutter Twins וגם את ההופעה של Low (כן, אני יודע שזאת ההופעה הכי טובה שהיתה פה עד עכשיו). אז רשמים לגביהן לא תמצאו כאן בעתיד הקרוב. מצד שני, מי שיכול ורוצה לפרסם בתגובות רשמים, מחשבות, מצבי רוח מההופעות האלה, כמו גם תשובה לשאלה אם הם (ה-Gutter Twins) ניגנו את “The Lure Would Prove Too Much” הכל כך מאד יפה, תבוא הברכה על ראשו וכאלה.
2. בואי נרקוד

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי. שנות ה-70 הסתיימו ודור חדש, ושונה לגמרי מבחינה מוזיקלית, מתחיל בשביל דיוויד בואי במסע המפרך להתקבל אל תוך המועדון האקסקלוסיבי של מוזיקת הפופ הנעימה שגם סבתות אוהבות (תלוי אילו סבתות, בעצם). הנה עשרה פרטים מעניינים יותר או פחות לגבי “Let’s Dance”:

1 את שלוש השנים שעברו בין האלבום האחרון של שנות ה-70 שלו, “Scary Monsters (And Super Creeps)”, לבין האלבום הזה, דיוויד בואי העביר בעיקר בנסיונות גמילה מסמים ובמאבק גירושים משפטי - בין לבין, הוא גם פצח בקריירת משחק, בין השאר בסרט “חג שמח, מר לורנס” שיצא באותה שנה. האלבום הוא בעיקר חגיגת השחרור של בואי מהדברים שכבלו אותו לעבר, החיבור שלו מחדש עם הבן שלו, בעל השם חסר המזל זואי (הבן עשה צעד חכם מאז ושינה את השם שלו לג’ואי, אף על פי שאני לא יודע כמה שיפור אפשר למצוא בג’ואי בואי - מחשבה שכנראה עלתה גם בראשו, מכיוון שמאז הוא שינה את השם שוב, הפעם לדנקן ג’ונס, המכובד יותר), והפסקת הנסיונות להיות האמן הכי מצליח והכי פורץ דרך, באותו הזמן. התוצאה, אמנם, היא לא מפסגות הקריירה של בואי.

2    מצד שני, גם כשבואי לא באמת מתכוון הוא הופך להיות השראה למהפכים מוזיקליים - ההפקה של האלבום, של נייל רודג’רס, סגנון הלבוש וסגנון הביצוע של בואי באלבום ובקליפים שליוו אותו, שיכנעו את דוראן דוראן, למשל, לקחת את רודג’רס להפיק את הסינגל הבא שלהם, “The Reflex”, ודיוויד בואי, אחרי ההשראה שנתן ל-New Romantics בסוף שנות ה-70, עזר להם עכשיו לעשות את הצעד הבא בדרך למיינסטרים המוזיקלי.

3   האלבום “Let’s Dance“, ובמיוחד שיר הנושא והשיר “China Girl”, איפשרו לעולם לשמוע גיטריסט בלוז חדש ומבטיח שעד עכשיו היה סוד שמור של הטקסנים - סטיבי ריי ווהן, שדיוויד בואי ראה מופיע בפסטיבל הג’ז במונטריי - ההופעה הראשונה של הלהקה שלו מחוץ לטקסס - והחליט בו במקום לקחת אותו להיות נגן הגיטרה הראשי באלבום שהקליט. בואי רצה שסטיבי ריי ווהן גם יתלווה למסע ההופעות שנועד לתמוך באלבום הזה, אבל ווהן העדיף להמשיך ולהופיע עם הלהקה שלו, “Double Trouble”. מערכת היחסים ביניהם התערערה כשווהן גילה שבקליפ ל”Let’s Dance”, דיוויד בואי מעמיד פנים שהוא מנגן את סולו הגיטרה שלו. באופן אירוני, גיטרה מובילה היא פחות או יותר הכלי המוזיקלי היחיד שבואי לא יודע לנגן בו.
4   “Modern Love” הוא אחד מהרבה שירים של דיוויד בואי ששימשו לפרסומות - אבל רק אחד מתוך שניים שדיוויד בואי עצמו מופיע בפרסומת ביחד איתם. במקרה הזה, מדובר בפרסומת לפפסי עם טינה טרנר. המקרה השני הוא “Never Get Old” מאלבום הרבה יותר מאוחר, ועם פרסומת הרבה יותר מגניבה.

5    “China Girl” הוא גרסת כיסוי לשיר שכתב בואי עצמו לאיגי פופ, שהופיע לראשונה באלבום “The Idiot” של פופ. בואי החליט להקליט את השיר שוב, הפעם בגרסה הרבה יותר פופית ונעימה לאוזן מהמקור, כדי לאפשר לאיגי פופ, שהיה מכור לסמים ומרושש כמעט לחלוטין באותה תקופה, להרוויח חצי מהתמלוגים על השיר שהוא חתום ככותב עליו.

6 על “Cat People (Putting Out Fire)” חתום מפיק אגדי אחר משנות ה-70 וה-80, ג’ורג’יו מורודר. דיוויד בואי עצמו לא תרם יותר מדי לשיר הזה מעבר למילים ולשירה, והגרסה שבאלבום היא הקלטה חדשה של גרסה שהוקלטה בשביל הסרט “Cat People” שנה קודם לכן - גרסה שרבים טוענים שהיא הרבה יותר טובה מהגרסה הזו.

7 שיר הנושא של האלבום הוא השיר היחיד בקריירה של בואי שהגיע למקום הראשון במצעדים גם באנגליה וגם בארצות הברית. זה גם השיר השני בקריירה של בואי שהגיע למקום ראשון באיזשהו מקום. באוסטרליה, שם צולם הקליפ לשיר, הוא הגיע רק למקום השני.
8 את גיטרת הליווי הייחודית בתחילת השיר “Modern Love” (ולאורך כל השיר, בעצם), מנגן מפיק האלבום, נייל רודג’רס, בעצמו.

9    הוא מספר על תקופת המוזיקה המיינסטרימית שלו, שהתחילה באלבום הזה: “הייתי מסתכל על הקהל שהיה בא להופעות שלי, והייתי חושב - אתם כולכם צריכים ללכת להופעות של פיל קולינס. ואז הייתי חושב, אבל רגע - אני נשמע כמו פיל קולינס עכשיו.”

10    את שני הקליפים לשירים העיקריים באלבום, שיר הנושא ו”China Girl”, ביים דיוויד מאלט, שביים גם את הקליפ ל-”Ashes to Ashes” מהאלבום הקודם, כמו גם הרבה קליפים לשירים אחרים של דיוויד בואי.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא - הנה סרט שיש לו פוטנציאל להיות מעין ג’ונו קטן. ולו רק בגלל מייקל סרה.
September 08, 2008
0:27
Undertow Orchestra
» The Gospel According to Whom

1. לפני הכל
השבוע האחרון שעבר בעיקר בהעברת דירה ובכל מיני עניינים אחרים שמנעו ממני להגיע לכתוב את הבלוג גם השכיח ממני את העובדה שביום ראשון נחגג יום הבלוג הבינלאומי (או משהו מהסוג הזה). סקירת הבלוגים השנתית (מעכשיו היא הופכת להיות שנתית, בכל אופן), תקרה כאן, אמנם לא בתאריך של יום החג, שכבר עבר, כדרכם של ימים. אני קיבלתי הפתעה נעימה כשהסתכלתי ברשימת עשרת הבלוגים של גיאחה ב”עונג שבת” (א. תודה! ב. תגיות לפוסטים הם דבר שאני עובד עליו, לאט לאט, מאד לאט לאט, בזמן האחרון - מתישהו בחודשים הקרובים, בתקווה, לכל הפוסטים בפרויקט ההאזנה לדיוויד בואי, ולא רק לכמה מהם, יהיו תגיות).

עוד בשורה משמחת שקיבלתי בשבוע האחרון הגיעה במייל מהבלוג “מונוקרייב”. הם הפכו, בזמן שישנתי, לחברת הפקות שעובדת לפי המודל שהייתי רוצה לראות חברות אחרות, במיוחד בתחום המוזיקה, עובדות לפיו - אהבה למוזיקה, וזה הכל. הכסף, שלא מסובב את העולם שלהם, יגרום להם להביא אמנים לועזיים לארץ שהם לא בהכרח כוס התה של כולם ושקשה להאמין שימלאו אולמות ענקיים (או פארקי ירקון, או איצטדיוני רעננה) - הראשון שבהם, מסתבר, הוא חוזה גונזלס, שיופיע ב-11 באוקטובר ב”בארבי”. ומונוקרייב עושים עוד כמה דברים לא שגרתיים בקרב מפיקים: הם מזמינים אתכם, חובבי המוזיקה שבסופו של דבר יגיע לראות את ההופעות, לבקש לראות אמנים מסוימים כאן (בשיתוף עם “בוא, יא מניאק”, אתר שהוא רעיון מצוין אבל עד עכשיו לא מספיק יעיל מפני שמפיקים לא באמת הסתכלו בו), והם מבטיחים לא לפרסם את ההופעה לפני שהיא סגורה, לא לפרסם את ההופעה בלי מחיר מוגדר ולפרסם את כל המבצעים וההנחות מבעוד מועד. ככה מקימים מדינה.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: באדי הרמן, המתופף שאחראי (בין השאר) על מכת התוף המהדהדת הזאת ב”The Boxer” שמסייעת, אולי יותר מכל דבר אחר, להפוך אותו לאחד משירי סיימון וגרפונקל האהובים עליי, הלך לעולמו השבוע בגיל 79.

2. כמה מילים על הסחף

את השיר שעליו כתבתי בפעם האחרונה שהייתי כאן (לא בשביל לפרסם התנצלויות, בכל אופן), שמעתי בפעם הראשונה בתוך אוסף שעטף אותו. אוסף שנקרא “Undertow Orchestra” שסיקרן אותי מספיק בשביל לחפש למה קוראים לו בשם הזה, ומה המשותף לארבעת האמנים שמאכלסים אותו. “Undetrow”, הסתבר לי, היא חברת התקליטים של דיוויד אנדרוז, שהרעיון המעניין שלו הוביל לסיבוב הופעות של ארבעה מהיוצרים-זמרים הכי פחות מוכרים ומוערכים ביקום - דיוויד בזאן, הסולן של “Pedro the Lion” ושל “Headphones”, וויק צ’סנאט, וויל ג’ונסון, שהוא הסולן של “Centro-Matic” ושל “South San Gabriel”, בין השאר, ומארק אייצל, שהוא יוצר בזכות עצמו וגם הסולן של “American Music Club”. בניגוד לסיבובי הופעות דומים, סיבוב ההופעות הזה, שהתרחש ב-2006, לא היה מורכב מסט של הופעות קצרות ועוקבות של האמנים, אלא נבנה כהופעה של להקה אחת - מורכבת מארבעת היוצרים האלה, כשכל אחד מהם מהווה את הסולן בנקודת זמן מסוימת והאחרים מלווים אותו בכלים הדרושים - לפעמים בכלים שהם לא ממש יודעים לנגן עליהם.

האוסף, בעל השם הצנוע “Undertow Orchestra Sampler”, מסתמך על כל החומר המוקלט שכבר קיים בעולם לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה, ולכן שם, על גבי הדיסק, ארבעת היוצרים-זמרים לא מעורבים במוזיקה אחד של השני אלא מחולקים לארבעה בלוקים - כל אחד מוקדש לא רק למוזיקה שלהם כיוצרים עצמאיים אלא גם למוזיקה שלהם כחברים בלהקות כאלה ואחרות. האלבום נפתח בשני שירים מכל אחד מההרכבים של דיוויד בזאן - Pedro the Lion, שהוא אחד מההרכבים שאני נוטה לשים בחוסר נוחות באותו הדלי שנמצאות בו להקות כמו Death Cab for Cutie או Dashboard Confessional - חלוצות אימו שבאיזשהו שלב קצת גדלו מעבר להגדרת הז’אנר הצרה הזאת. ולעומתו Headphones, שהוא הרכב מצומצם יותר שמתמקד בכלים אלקטרוניים - קלידים בעיקר, אבל בתופים אמיתיים. “Shit Talker”, האחרון שבהם באוסף הזה, נשמע כאילו דיוויד בזאן פרץ לחדר השינה של בן פולדס באחד הלילות וגנב משם את מה שהיה מונח על מדף התווים של הפסנתר.

את וויק צ’סנאט, שכבר כתבתי עליו בשבוע שעבר, מייצגים כאן גם ארבעה שירים - שניים מהאלבום האחרון לאותה תקופה ושניים מוקדמים יותר. מלבד “What Do You Mean”, דואט ארצי-מלאכי שבו וויק צ’סנאט מנסה לכפר על עוולות העבר שלו בהסתתרות מאחורי כל מיני מטאפורות, שאר השירים הם על טהרת הגיטרה האקוסטית - “Forthright”, שבו הקול של צ’סנאט מטפס מעלה-מעלה במהלך הפזמון, מנסה להיות קרן אור שבוקעת מעבר לחשיכה שמקיפה אותו - “את יכולה להיות ישירה איתי,” הוא מנסה לשכנע את מי שאיתו וגם את עצמו. בשיר האחרון בתרומה שלו, “I’m Through,” האירוניה הופכת את החדר החשוך שהוא שר מתוכו לשדה ירוק ורחב ידיים - “סיימתי עם זה,” הוא שר וקולו-עצמו מלווה אותו, “סיימתי לסחוב אותך על הכתפיים שלי.”

את מארק אייצל מייצגים כאן שני פנים - הפרטי והציבורי. הפרטי הוא מארק אייצל, היוצר-זמר, נגן הגיטרה האקוסטית, שהוציא חמישה אלבומי סולו, אלבום אחד של גרסאות כיסוי לשירים של אחרים ועוד אלבום אחד של גרסאות כיסוי - עם להקה יוונית מסורתית - של שירים של הלהקה שלו, “American Music Club”. הציבורי הוא הלהקה שממנה הגיעה ושאיתה היו לו יחסי אהבה-שנאה במשך תקופה מאד ארוכה, מערכת יחסים מזוכיסטית משהו בהתחשב בעובדה שהוא חזר והקליט איתם אלבום חדש אחד שלם - “Love Songs for Patriots,” מתוכו לקוחים שני השירים שכאן, ועוד אלבום אחד שבדרך. ההבדל בין שני זוגות השירים הוא ברור ועצום - מארק אייצל, לבדו, עם הגיטרה שלו, עם הקול העמוק והשקט שממלא את כל החדר בכל מקרה, מספר לנו על עכבר המחמד שלו, סיינט מייקל, שבוהה בו בעגמומיות למרות שהוא מנגן לו שירים של מריה קארי, ויש פרפרים וקשת בענן באוויר. בשיר האחר, “Sleeping Beauty“, הוא מתאר, בדרך המיוחדת והמלנכולית שלו, סצינה של עזיבה - “כשנסעתי על גבי העלים היבשים, החוצה מהעיר הדרומית שלך, ראיתי אותך במראה האחורית, מנופפת, מנופפת לשלום”, והכלים האחרים שבשיר הזה - הקלידים, התופים, מקיפים אותו אבל לא נוגעים, מודעים לצורך שלו להיות לבד גם כשהוא מוקף בהם. שני השירים של ההרכב שלו, American Music Club, הם שונים לחלוטין - מארק אייצל על סטרואידים, אם נרצה להשתמש בצירוף המילים הנדוש הזה. “Patriots Hearts”, למשל, מציג סצינה עגומה ואפילה מהרחובות המוארים יותר, אבל המוארים פחות, של ארה”ב - חשפן לא יפה במיוחד במועדון לא יוקרתי במיוחד מנסה לשדל אמריקני זקן - אולי פוליטיקאי, אולי רם דרג - לחזור איתו הביתה, וכל בית בשיר הזה, חזק יותר, פועם יותר כמו הדם בלבבות הפטריוטיים, נשמע כמו מנה קשה יותר וגדושה יותר של תוכחה - “תזכיר לי מה אנחנו חוגגים כאן,” מארק אייצל מטיח באיש הזקן, “את העובדה שהלב שלך התייבש, או שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין?”

וויל ג’ונסון סוגר את אלבום האוסף עם רק שלושה שירים לשמו. למה שלושה בסך הכל? אולי מפני שהוא צעיר יותר וחסר נסיון יותר מהשאר. אולי, מצד שני, מפני שהוא יכול לומר בשלושה שירים את מה שכל אחד מהם יכול להגיד בארבעה.”Just To Know What You’ve Been Dreaming“, בקול השביר והמילים המחוספסות של ג’ונסון, הוא שיר שמנסה להתקרב כמה שאפשר להיות שיר של הביטלס, מצד אחד, ושל ה-Band, מצד שני, בלי להיות כאלה באמת. שלושת הצלילים הראשונים של השירה בציבור של “Hey Jude”, שמתארחים בשיר הזה, וסולו הגיטרה העוקב, צעד אחרי צעד, אחרי המלודיה של השיר, שמזכיר סולואים מאוחרים של ג’ורג’ הריסון, והפזמון שגורם לך להבין מאיפה הקול הזה נשמע מוכר - וויל ג’ונסון הוא כמו ליבון הלם צעיר. אחר כך מגיע “Closing Down My House” ומלמד אותנו תוגה דרומית אמיתית מהי, ושיר של “South San Gabriel”, הרכב נוסף של ג’ונסון, סוחף אותנו לעבר סוף האוסף המוצלח הזה.

ככה זה. כשרוב המוזיקה משתכשכת במים ונסחפת עם הזרם המרכזי, שווה לראות דווקא את הסחף שהזרם הזה השאיר מאחור. לפעמים הדברים הנוצצים שם הם באמת זהב.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא - כנראה שיש דברים יותר גרועים מלהיות הילד המעצבן שרואה רוחות.
September 03, 2008
6:27
ועוד עיכוב…
» The Gospel According to Whom

עקב צרות העברתיות כאלה ואחרות (אל תשאלו. אבל אם אתם מתכוונים לעבור דירה בקרוב ושוקלים מובילים כאלה או אחרים, תשאלו), כנראה שלא יהיה כאן פוסט גם ביום רביעי (שזה היום). אז יום שבת, כהרגלנו.

כפיצוי (קטן), הנה שיר של דיוויד בואי שלא ראה אור מעולם, שהוקלט באולפן של ג’ו מיק בשנות ה-60, עם להקה בשם ה-Konrads. (ג’ו מיק, אגב, הוא מפיק עם ביוגרפיה די פסיכית. הוא מצא את מותו כששכנה דפקה בדלת והתלוננה שהרעש מהאולפן שלו, שנמצא בבית שלו, הוא בלתי נסבל. בתגובה, הוא ירה בה באקדח והרג אותה, ואחר כך גם את עצמו).
August 31, 2008
7:04
עיכוב…
» The Gospel According to Whom

כמעשיהם של הרבה אנשים בזמן האחרון, אנחנו עוזבים את תל אביב ועוברים לפרובינציה (רחובות, אמנם. לא איזה מושב בגליל).

מכיוון שכך, ומכיוון שרוב הבית שלנו על ארגזים וכדי להגיע למצב הזה לא התאפשר לי לכתוב את הבלוג השבוע - הפוסט יתעכב וכנראה יהיה כאן ביום שלישי או רביעי.

עמכם הסליחה - דבר אחד פחות להעביר.
August 22, 2008
20:24
וויק צ’סנאט
» The Gospel According to Whom

1. לפני הכל

ב”בארבי” יודעים שאתם, אחרי הכל, רוצים לראות גם את גרג דולי, גם את מארק לאנגן וגם את שלישיית הסלואו-קור מדולות’, ובלי לאבד את הבית בשביל זה, ולכן הם מציעים, עד יום שני הקרוב (25.8), כרטיסים להופעה של “Gutter Twins” ב-3 או ב-4 לספטמבר, ולהופעה של “Low”, שתתרחש שבוע ויום אחריה, במחיר מאוחד ומיוחד של 270 שקלים - בשביל לקבל את המחיר, אתם צריכים להתקשר אליהם ולהזמין מראש לפני התאריך ההוא. אני לא יודע כמה המחיר הזה מיוחד ביחס למחיר שיהיה בסופו של דבר - זאת אומרת, אחרי יום שני - לכרטיסים האלה. אני גם שומע שכדאי לקנות כרטיסים לשתי ההופעות של “Gutter Twins” - אבל מחובתי להעביר את המידע הזה. והנה, העברתי אותו.

בפינת המתים המוזיקליים השבועיים - לירוי מור, אחד מהחברים המייסדים של Dave Matthews Band ומי שצליל הסקסופון שלו מאפיין כל כך את המוזיקה של דייב מתיוס, לפחות בכמה אלבומים האחרונים, נפטר השבוע בגיל 47, כמה חודשים אחרי שנפצע בתאונת טרקטורון.

2. למה התכוון המשורר

תכננתי לפתוח את הפוסט השבוע בטענה שקולות של אמנים מתעצבים לפי החיים שלהם - לפי כמה קלים או קשים היו הזמנים כשהקליטו את האלבומים שהקליטו, ומה הפך אותם למה שהם. בעוד שאני יושב וחושב על ההתחלה הזאת בקניון בראשון לציון, שם הבלוג שלי מתארח השבוע, מערכת הכריזה מתחילה להשמיע את “Wonderful Life” של Black (להקה, דרך אגב, לא זמר), שנכתב בעקבות שנה מאד קשה בשביל סולן הלהקה וכותב השירים המרכזי - שיר שאפשר לראות בעין אחת אירונית ובעין אחת של תקווה-כנגד-כל-הסיכויים ובשתי העיניים האלה יש משהו שהורס את האקסיומה שלי, כי הקול הצלול של <>, סולן הלהקה, לא משקף ולא בתנודת צליל אחת את מה שעובר בראש שלו באותו הרגע, או את כל מה שעבר עליו באותה שנה שהובילה לשיר הזה. יש אירוניה מסוימת בעובדה שבעצם אי אפשר, אחרי הכל, לגלות את כל מה שעבר על האמן ושעיצב את האישיות המוזיקלית שלו רק באמצעות הקול שלו.

אבל אולי זה לא נכון לגבי וויק צ’סנאט. לצ’סנאט, אמן שמגיע מאת’נס, ג’ורג’יה, שגם REM וגם ה-B52’s קוראים לה בית, יש את כל הסיבות שבעולם להישמע כמו שהוא נשמע - סדוק, מפקפק בעצמו, עייף מהכל והכל עייף ממנו. בגיל 18, אחרי נעורים מלאי תגליות מוזיקליות, ואחרי שגילה במקביל גם את האלכוהול ואת הסמים, הוא נכנס במכונית אחרת שהשאירה אותו משותק מהמותניים ומטה. הוא נאלץ לוותר בבת אחת גם על היכולת לנגן בגיטרה, וגם על היכולת לנגן בחצוצרה. את היכולת לנגן בגיטרה הוא השיג בחזרה, בסופו של דבר, כשהוא מופיע היום בכיסא גלגלים - אבל בדרך האלכוהול השאיר אותו בקומה לתקופה קצרה. החיים של וויק צ’סנאט, שהדבר היחיד שעמד כנגד ההתמכרות שלו לאלכוהול ולסמים היה המוזיקה שכתב - והמשיך לכתוב ולכתוב, שנים עשר אלבומים בחמש עשרה שנים, השתנו לחלוטין, ולטובה, כשהאושיות המוזיקליות האחרות של ג’ורג’יה גילו אותו, וכשמייקל סטייפ (”עשרה כותבי השירים הכי טובים בעולם כרגע? וויק צ’סנאט” ) הפיק את שני האלבומים הראשונים שלו. מילים חמות נוספות מאנשים בעלי שם במקומות רחוקים יותר, כמו טום ווייטס (”השירים שלו הם כמו דברים מוזרים שאתה מוצא על האדמה”), והיכרות עם אושיות מוזיקליות דרומיות אחרות, כמו וואן דייק פארקס, לוסינדה וויליאמס, להקות הפוסט רוק של Constellation, שלחו אותו בהרבה כיוונים אחרים, ותרמו לאהדה הגדולה שיש לו, אצל אנשים לא רבים מספיק, בכל העולם. הוא ממשיך להוציא אלבומים בקצב לא בריא, מדי פעם בשמות אחרים, מדי פעם בשמו שלו - האחרון שבהם יצא בדיוק לפני שנה.

באלבום אחד לפני כן, “Ghetto Bells”, שיצא ב-2005, מסתתר שיר אחד שמשקף את כל ההסטוריה העגומה של לפני ההצלחה המוזיקלית, ואולי גם משהו מההצלחה המוזיקלית וההרגשה שמתווספת אליה. וויק צ’סנאט, בליווי הגיטרה האקוסטית שלו ובקולות השבורים של שניהם, מספק שורה של דימויים מוזרים (השירים שלו עטורים בדימויים מוזרים - אבל זה השיר היחיד שבו הוא מסביר את כל אחד מהדימויים האלה). “כמו כלבלב על טרמפולינה,” למשל, פירושו “מבולבל”. מצד שני, יש בשיר הזה קבוצה של מוזות, מגולמת על ידי ליז דורט, זמרת ויוצרת בזכות עצמה וגם אחייניתו של צ’סנאט בימי חג, שמקליטה את עצמה ערוץ על גבי ערוץ על גבי ערוץ. מול הקול השבור, הדרומי, המעורפל, המהוסס, של צ’סנאט, שפורט כל אקורד נוסף על הגיטרה כאילו הוא לא בטוח שזה האקורד הבא שצריך להגיע, עומד הקול הצלול, המלאכי, העוטף והמרחם של דורט, שחוזר שוב ושוב על אותה שאלה - “למה אתה מתכוון?“. מדי פעם הסדר מתחלף. המוזות מביעות איזשהו דימוי, וזה תורו של צ’סנאט לשאול למה הן מתכוונות. הבית האחד הוא הדימוי של הדרך שבה הלך צ’סנאט לפני ההצלחה, ולפני שהמוזיקה השתלטה לחלוטין על חייו ולא השאירה מקום להתמכרויות אחרות. הבית השני הוא התוצאה - “שמענו אותך צוחק,” המוזות אומרות בו, ובפעם השניה - “שמענו אותך שורק,” ולוויק צ’סנאט כל מה שהוא נותר הוא להודות שהשמחה היא תנודה שממלאת את העולם שלו, ושהוא רק גולש על הגל הזה. “אני מקווה,” הוא אומר, והמוזות עונות: “אנחנו יודעות.” ואז מצטרפים אל השיר כל הכלים האחרים שהסתתרו בחושך בזמן שוויק צ’סנאט היה עסוק בניחוש העצמי מחדש הזה. הגיטרה של ביל פריזל, שמתארח באלבום הזה, מהדהדת לאורך הספקטרום כשהתופים ממסגרים את השיר, שריחף בחלל עד עכשיו בלי להיות צמוד מדי לקרקע, והקלידים של וואן דייק פארקס מצטרפים כדי לחזק את השאלה, שחוזרת, וחוזרת - “למה אתה מתכוון?”

בסופו של דבר, גם צ’סנאט עצמו לא בטוח שהוא יודע למה הוא מתכוון. הוא נותר חסר מילים למול האושר שמציף את החיים שלו, מחליף את העגמומיות שבחוסר היכולת לקום וללכת מהעולם הזה שמרחף מעליו, זה שהשאיר מאחור מלא בבקבוקים ריקים ומזרקים זרוקים. בסופו של דבר, רק המוזיקה נשארת שם - הגיטרה המהדהדת של פריזל, האקורדים החוזרים של צ’סנאט, הקלידים של פארקס והתופים, כדי לחזור ולהזכיר לי שבסך הכל טעיתי בכלל הזה שעיצבתי - זה לא הקול של האמן שמשקף את כל מה שעבר עליו עד אותו הרגע ועיצב את האישיות המוזיקלית שלו, אלו המקומות שבהם הקול שלו לא נמצא.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא - אוליבר סטון עושה סרט על הנשיא היוצא. תתפסו מחסה כבר עכשיו.