“רוצה לעזוב, אבל לא פראייר. מבין סבל – רק בכמויות”.
ביום רביעי האחרון, אחרי מרחץ-זיעה-יוגה שפתח לי צ’אקרות געגוע, נסענו לירושלים. המטרה: הופעה של אנטיביוטיקה. להקה שפגשתי לראשונה במייספייס (מפתיע), ונפלתי מלהיט היסטרי שהתנגן בבוטלג די נוראי בנגן שלהם. עבר איזה זמן והכרתי את הסולן שלהם שהוא איש מקסים ומיוחד, התוודעתי לתהליך ההקלטות שלהם שלבסוף יצר דמו של ארבעה שירים שכל אחד מהם: משהו משהו. אפשר להקשיב להם אגב, באתר שלהם פה. אחד מהם, “דליה בן שושן”, נתן לי את ההשראה לאוסף האחרון שעשיתי לפורום מוזיקה ישראלית שמאיזושהי סיבה מוזרה אני לא מצליחה להעלות להורדה כרגע. בכל מקרה, חיממו את אנטיביוטיקה, ההרכב של בועז גולדברג וקובי אור, נמק. נמק לא מטיילים אלא דורכים כמו חיילים באזורים קשים, דוחים, ששורטים. גולדברג מציע מיטות דוקרניות עם גיטרה ותוף, אור מקריא את הטקסטים בקולו השבור והמחנך. יצאתי החוצה כשחברה טובה שלי הגיעה וזה היה בדיוק כשאור הקריא משהו על זונה שהטיפוס הנאלח שמזיין ורוצח אותה מבקש שתתן את קרעיה לגדולי האומה המתים. יצאתי לחברתי והיא אמרה לי “מה זה, את מביאה אותי להופעות שאפילו את לא עומדת בהן?” אור יצא ושאל למה לא הייתם. אמרתי לו, אל תדאג, אני מרגישה אחרי ההופעה הזאת הרבה יותר רע ממקודם. מיד מתוך כמה שלוקים של וודקה עלתה לי לראש מטאפורה. כשטיילתי בג’ונגלים של בוליביה החיות שהיו הכי שכיחות שם היו – יתושים. ספרנו מעל שלוש מאות עקיצות על חלק הגוף שלי שמשתרע מאזור המתניים ועד הברכיים האחוריות. סבלנו סבל כבד, התגרדנו כאחוזי אמוק, עד שעשינו מעשה. לא זוכרת מי זה היה שהביא לימון וחרך את עקיצותינו בכאב ועונג אדירים במעין מסאז’ אימים. כך הרגשתי אחרי ההופעה של נמק. אנטיביוטיקה הופיעו אחריהם, ועל אף המחנק של החדר הצליחו להביא את הרגליים והלב לזוז.
“יש חג לאילנות, הגיע הזמן להתאהב בכל מה שיכול לחיות”
בשלושת הלילות האחרונים התקיים פסטיבל שנטי לולו. פסטיבל אנטי שנטי שהתקיים בשדות של גבעת ברנר ואורגן ע”י חבורת אנשים שאינני מכירה בשמות אבל יכולה לתאר איך כל אחד ואחד מהם נראה ומתנהג בהופעות. זן מיוחד של אנשים מקיבוץ גבעת ברנר שמכונים בפני אנשים רבים “הגרביצקים“. הגעתי לשם לבד, בידיעה שיהיו שם מיטב מאנשי האמת שאני מכירה. בדרך הקשבתי ל”לאהוב בלי להכיר” של דני הדר. צעקתי בקול רם באוטו “קח אותי, קח אותי, קאאאאאאאאאח אותייייייייייייייי”. וגם “אכלתי והקאתי בלי שאף אחד ידע, פתחתי את הלוח וחיפשתי עבודה אחרת” וגם צחקתי בקול רם מהקול הסמכותי “לבד זה לא! מסובך”.
מלים כל כך חסרות רוח בשביל לתאר מה שהיה שם בשני הלילות שהייתי שם. לא ראיתי אהבה כל כך גדולה ליחד ולמוזיקה כבר המון המון זמן. לא היה שום ניכור בשום נקודה באוויר במקום הזה, הכל היה מלא באמת חשובה וגדולה של “לא לעשות עניין ורק להיות”. הופיעו שם להקות וניגנו שם אנשים במישמש ובלי פחד להרדם ובלי פחד לשמוח, בלי פחד לדבר ולהציע ולרקוד ולעמוד ולהזיז את הרגליים ואני לא פחדתי בכלל לבכות. הרגשתי פיזית איך אני יכולה להחזיק וללטף את המזל שיש לי בידיים ושהוביל להיכרות עם כל כך הרבה אנשים שאני לא באמת מכירה אלא רואה בעיניים מסועפות ויודעת שהם טובים. בצער לי לא נשארתי לישון שם בעקבות מס’ דברים שכללו חולשה ועבודה, אבל דפק לי הלב כל הדרך חזרה עם הידיעה הנעימה הזאת, את יכולה ליפול אחורה ולהרגיש בנוח עם זה. מייחלת לימים חזקים יותר עם כוחות פנימיים בעוצמה גבוהה להחזיר אהבה להשראות שלי בכלים חדשים.
“איזה שעמום, להסתכל כל החיים על בחורות, לדבר על עבודה גם בשעות החופשיות. לרצות הכל בלי להשתנות”.
בלילה השלישי לא הייתי כי הלכתי למסיבת יומולדת של חברה טובה, שהסתבר שזו לא היתה מסיבה בדיוק שלה, אלא מסיבה של מלא אנשים שיצאו כרגע מחדר כושר או מצפיה אינטנסיבית בערוץ שתיים או מטיפול להלבנת שיניים, או מאיזה סשן עם איזה קואוצ’ר, או ממגזין בלייזר, או מפתח תקווה, או מהשעמום הנוראי שהחיים שלהם מייצגים. עמדתי בכניסה לבניין המשרדים שעל הגג שלו התקיימה המסיבה וכשדיברתי בטלפון עם אחות נפשי, ניגש אליי טיפוס דוחה שהיה ככל הנראה הסלקטור וביקש ממני להפסיק לדבר בטלפון בתוך הלובי כי אני מפריעה לתנועת הבליינים המגעילים שהיו שם. אני חושבת שנבחתי עליו כל כך חזק שהוא שאל אותי “את רוצה להרביץ לי אולי? להעיף לי סטירה?” עניתי לו שאני באמת במצב רוח מאד אלים אז שלא יתקרב. לפעמים השורשים המרוקאיים שלי יוצאים החוצה גם בכעס ולא רק בחום. מעבר לעובדה שהמוזיקה היתה די מחורבנת במסיבה היא גם היתה בווליום נורא נמוך ואנשים לא ממש רקדו אלא יותר נעו על איזה ציר משונה של רגליים ועיניים לכל הכיוונים. היתה לי בחילה. המקום הזה היה כל כך אנטיתזה לשני הלילות הקודמים שלי. הדבר היחידי שהחזיק אותי מלא לעמוד בעמדת הדיג’יי ולעשות חראקירי ולזרוק את איבריי הפנימיים לכל עבר, היה האהבה החזקה שראיתי אצל החברות הטובות שלי בעיניים. כפיצוי הלכנו א’ היפה ואני לאכול דברים משמינים בארומה. (בארומה!). במונית הביתה עברנו ליד בית כנסת וראיתי שם מישהו מעשן עם כיפה מחוץ למקום. אמרתי משהו על זה לנהג והוא אמר שבשבועות מותר ויש שם איזה “אש התמיד” כזאת שמדליקה לכולם את הסיגריות וגם ציין שרק חבל שהם לא מעשנים ג’וינטים זה בטוח יביא אותם ללמוד יותר לעומק בתיקון.
“טעות ראשונה היתה לצאת מהמיטה, טעות שניה היתה לפתוח את הפה. אם מטעויות לומדים אני למדתי לחשב את המחיר שמשלמים. מה עושים? שותים לאט כוס מים פושרים”.
חם. אני מזיעה בלילה. לא ישנה טוב, לא ישנה הרבה. הלב והמוח שלי הולכים מכות אינסופיות ויוצרים חלומות מדכאים. יוצרים חלומות בהקיץ מדכאים. הקיץ הזה, אני מרגישה, יענה על הרבה שאלות, זה מפחיד. זה מסקרן.
*השורות ששזורות בגוף הפוסט הן מתוך האלבום שעדיין לא יצא ללהקת “מורה חיילת” בפיתקית. אני מוצאת אותו נוגע בהרבה נקודות אסטרטגיות בגוף ובנשמה בכל מיני אמצעים שהם לא רק מלים. אני מניחה שאפרט בהמשך.
