CityMule
קסטה
זה מסתובב
טכוגרף
MonoCrave
הקונכייה
{ האייפוד רעב }
הכל על איפוד ובעברית
my morning candy
On A Wire
~making hiss~
Sheket.Net
The Basement blog
מר לוויתן
blind janitor 2006 mixtape
שמעון טהר
20 minutes of junk
Jello
משהו אחר
בערב ראש השנה, יום שני ה-29.9, 13:00, נצא אל פינת הרחובות קינג ג'ורג' ודיזנגוף, לצד הסנטר והאוזן השלישית לקמפיין קטן, שמטרתו – קידומה של ההופעה וקידום החזון: חלוקת גלויות ופוסטרים של ההופעה של חוזה גונזלס בחודש הבא, וקריאה לאנשים להצביע לאומנים שהם אוהבים באתר שלנו. יהיו לנו דברים מגניבים לחלק, נראיין קצת אנשים, כל העסק יצולם (ויועלה מאוחר יותר לאתר) ובעיקר יהיה לנו כיף נורא. נשמח אם תצטרפו אלינו!
ועוד איזה יום.
כששחר סיפר לי לראשונה על החזון שלו ידעתי שמדובר כאן במשהו ענק. שאפתני, קשה בטירוף, תלוי במיליון דברים פסיכיים לחלוטין, אבל גדול מהחיים.
כמו שבטח שמתם לב, השקנו את הבייבי הבינלאומית החדשה - מונוקרייב, שהיא חברת הפקות מוזיקליות. ההופעה הראשונה שלנו היא של הפולקאי השוודי הקסום חוזה גונזלס, ב-11 באוקטובר בבארבי ת"א. את המופע יפתח עידן רבינוביץ' הנהדר, וכרטיסים במחיר מוזל של 150 ₪ אפשר לרכוש כבר עכשיו בבארבי - בטלפון 03-5188123.
תירוצים זה ללוזרים, אני יודע, אבל בכל זאת - הבלוג הזה עמד שומם מפוסטים ברוב חודשי השנה האחרונה, בעיקר מחוסר זמן ובעיות מוטיבציה. והנה ההוכחה הטובה ביותר לחוסר זמן – איך זה שאני מעלה את הפוסט הזה שבועיים אחרי ההשקה שלנו? לעזאזל.
אני מקווה מאוד שהבלוג הזה יחזור לתפקד על בסיס קבוע יותר, בעיקר כי דברים טובים קורים עכשיו, באמת: מונוקרייב תופסת תאוצה, מפרגנים לנו בעיתונות ובבלוגים, ואנחנו כבר עמלים במרץ על ההופעות הבאות. חסרי אוויר אנו נאבקים בתלאות כלליות של החיים, כמו כולם, ובשעון המניוק שלא נותן אף פעם מספיק שעות פנויות ביממה. אנו עובדים כמו מטורפים ורצים קדימה אחוזי דיבוק למען המטרה, בידיעה מוחלטת שלא נראה מזה מיליונים, אם בכלל, וממקום אמיתי של אהבה למוזיקה וקידומה בארץ.
הפקה היא עניין מסובך. הפקה של הופעת חו"ל שמה את 'מסובך' בכיס הקטן. אנחנו לומדים הכל תוך כדי: אין סוף לכמויות הסבלנות, הכוח הנפשי ועור הפיל שצריך כדי לשחות בעולם הזה. בירוקרטיות, אגו, פוליטיקות, מולטי-טסקינג כמו של נשיא ארה"ב ושעות שינה של חייל בגולני. קור רוח לגבי הדברים האלו זה משהו שלא קונים בכסף. כל זאת ועוד, תוך ניסיונות לשמור על עצמך שפוי, להצליח לנהל חיים נורמליים וחברתיים, לפרנס עצמך ולתת הכל בעבודה הסדירה והיומיומית כמובן.
אני לא מתלונן, להפך. הדבר הזה זרע בי שאפתנות שלא ידעתי שקיימת אצלי, נותן לי את הכוח לעשות הכל בו זמנית ולרוץ קדימה ברעל. מה לא עושים בשביל המטרה: אנו פועלים במרץ כדי לשנות את הצורה שבה מפיק הופעות חו"ל בארץ מתקשר עם הקהל. אנו רוצים לדעת איזה הופעות הקהל רוצה לראות על הבמות בארץ, וכמה הוא רוצה לשלם על זה. אנו רוצים להביא גם את הלהקות הקטנות ביותר להופיע כאן, ולעזור לאמנים ישראליים להופיע בחו"ל. וזה לא הכל.
נמשיך לעשות הכל כדי לגרום לזה לקרות. בינתיים, בואו להגיד לנו את מי אתם רוצים לראות כאן. הירשמו לאתר, דרגו את האמנים האהובים והלהקות האהובות עליכם, הוסיפו שמות חדשים - אם הם לא קיימים במאגר.
המייל שלנו תמיד פתוח כמובן - לפידבקים, הצעות וטענות.
מקווה לראות אתכם בהופעה של גונזלס, וגם בזו שאחריה.
תודה על כל הפרגון והמילים הטובות,
רנן.
[גללו למטה לחלקים הקודמים..]
מילים מאת: עמיר חובצי
היום הרביעי (או: I've never been this far away from home..)
לפני שאני מתחיל עם היום האחרון אני רוצה לספר על משהו שלא ממש התייחסתי אליו עד עכשיו - החיים עם אסף באוהל שלו: כיוון שאני טיפוס די נוח שמשתדל לא להידחף, בכל פעם שנכנסתי לאוהל כדי לישון השתדלתי שלא להפריע לו. ומכיוון שגם אסף הוא טיפוס נוח שמשתדל שלא להידחף, גם הוא לא הפריע לי. כשהיינו צריכים משהו - הוצאנו אותו מהתיק בצורה הכי חרישית שיש. היינו כ"כ נחמדים אחד לשני שבמשך ארבעה ימים חיינו בלי לפרוק את התיקים שלנו. כשהתעוררנו ביום הרביעי, החלטנו לוותר על ההופעות של הבוקר, שכללו את Anouk (כן, ההיא מ-Nobody’s Wife) ואת Panic At The Disco!, ופשוט נשארנו במתחם שלנו. אז התלבטנו בינינו לבין עצמנו - האם שווה עכשיו, כששנינו ערים ויש אור, פשוט לסדר את האוהל כמו שצריך ולפרוק את התיקים? אבל העצלות גברה עלינו והחלטנו להמשיך להתחרדן בשמש ולשחק שש-בש. מה גם שזה היה הלילה האחרון שלנו, אז למה לטרוח?
החלטה שגויה אחת שקיבלתי באותו היום הייתה שויתרתי על ה- Kooks. למרות המלצה חמה של בחורה בשם הילה, העדפתי לדלג עליהם. חבל, דווקא שמעתי אחרי זה שהיה טוב.
ההופעה הראשונה שראיתי ביום הזה היתה הופעה שלא התכוונתי להחמיץ בשום אופן, במיוחד אחרי ששמעתי את האלבום האחרון שלהם: ה- Raconteurs. ג'ק ווייט פשוט פורח ליד מתופף מן השורה ובהחלט מראה לכולם איך נראה רוקסטאר אמיתי. הוא מפעיל את הקהל, צורח למיקרופון, משתולל עם הגיטרה. בגדול, הוא גורם לשאר חברי הלהקה שלו להיות חיוורים למדי. הדבר היחיד שקילקל את המופע של ג'קי היה כשפתאום המיקרופון שלו התקלקל, והסאונדמן שלהם לא שם לב שרק מי שנמצא בשורה הראשונה מצליח לשמוע משהו. לא נורא. הסתדרנו גם בלי זה.
אחרי הרקונטורס עלו מלכי הפסטיבלים בשנים האחרונות: ה- Kaiser Chiefs. ניסיתי פעם לשמוע אותם, אבל זה לא נגמר בטוב. יש להם שניים-שלושה להיטים נחמדים, אבל זה בערך נגמר שם. בפסטיבל זה התחיל מחדש. הייתי מוקף בילדות צ'כיות שהכירו כל מילה מהשירים ודאגו להדביק אותי בהתלהבות שלהן (חוץ מאיזו אחת שכל הזמן צרחה כמו אינדיאנית, ורציתי לגרום לה להכיר מקרוב את הרצפה). הן גרמו לי לקפוץ ביחד איתן ולצעוק איתן את הפזמונים של השירים הדביקים של הלהקה הזו. ריקי וילסון, הסולן של, מכיר את העבודה ויודע טוב מאוד מה צריך לעשות בפסטיבלים: לעמוד על הקהל, לרוץ מצד לצד, לקפוץ, לצרוח ולשאול את הקהל שאלות (ולהפוך אותו לחלק אינטראקטיבי בהופעה..) -
ריקי: "איך הוגים את השם של הפסטיבל: 'וורקטר' או 'וורחטר'?"
הקהל: "ווראאאאר!!"
ריקי: "איך?"
הקהל: "ווראאאאאררררר!!!"
ריקי: "אה. עכשיו הכל מובן לי"
אז זה 'וורחטר' או 'וורקטר'? צלמת: מעיין איצקוביץ'
רגע השיא לדעתי היה בשיר האחרון, Oh My God, שבו ריקי חילק את הקהל לשני חלקים וביקש מאיתנו לצעוק אחד על השני את הפזמון, עד לפיצוץ הגדול בסיום. ואז הלהקה ירדה לקול מחיאות כפיים סוערות, וחלק מהקהל המשיך לשיר את הפזמון שוב ושוב גם בלי ליווי, או סיכוי קלוש שהלהקה תעלה להדרן..
שיט, איך אני יורד מפה עכשיו? צלם: אני
בשלב הזה הצ'כיות עזבו את המקום ואני נאלצתי להכיר עוד בריטים. הפעם הם היו פחות יהודים, ופחות התחברנו, למרות שהם מאוד התלהבו מהביסלי פיצה שחלקתי איתם. יחד עם הבריטים ראיתי את המופע של Beck: שיסלחו לי המבקרים, אך הוא לא כוס התה שלי. אמנם ממש על ההתחלה הוא ניגן את Loser, אבל משקפי השמש שלו (בעשר וחצי בלילה?!) יצרו דיסטנס עצום עם הקהל. הוא בקושי אמר מילה אחת מעבר לשלום ותודה, שינה את גירסאות השירים שלו (בד"כ אני בעד, אבל יש שירים שצריכים להישאר כמו שהם) ולטעמי נתן הופעה מאוד קרה ומרוחקת.
Beck. שומר על דיסטנס. צלמת: רחל גולדברג.
אחרי שבק ירד ההתרגשות בקהל הבלגי גאתה. חביבי הקהל, והלהקה הבלגית הכי מוצלחת אי פעם עלתה כדי לחתום את הפסטיבל (זו הפעם הראשונה ב-35 שנות קיומו של פסטיבל וורכטר - שלהקה בלגית חותמת אותו!) - גבירותי ורבותיי, קבלו את dEUS.
בתור מעריץ נלהב שזכה לראות אותם בארץ לפני שנתיים וחצי, זה אחד המופעים שהכי חיכיתי לו, ולעיתים כגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה. טום ברמן היה יותר קומוניקטיבי מול הקהל הבלגי מאשר מול הקהל בארץ, אבל הוא גם הרשה לעצמו לתת להם הרבה יותר מידי שירים חדשים לעומת פחות מידי שירים ישנים ומוצלחים. ההופעה נפתחה בשני שירים מהאלבום החדש, ואז במעבר חד ל- Instant Street, ואז שוב חזרה לאלבום החדש. יצא שמתוך 11 השירים הראשונים - שבעה היו מהאלבום החדש. אני החלטתי שעם כל אהבתי - הספיק לי, את שאר המופע אני יכול לראות גם ממיקום פחות קרוב לבמה, ויותר קרוב ליציאה כדי לא להיתקע בפקק כמו אתמול בלילה. אז סימנתי לשומרים שישלפו אותי החוצה, והם הוציאו אותי לעבר החלק האחורי של הקהל. בינתיים הלהקה עלתה להדרן, שאותו היא פתחה עם Popular Culture היפהפה מהחדש, ואני בינתיים הזדנבתי לעבר היציאה.
אז נהיה שקט, ופתאום ברמן התחיל לנגן את הפתיחה של אחד השירים המדהימים האלו שיוצאים לו בפשטות: Roses. כמובן שנעצרתי והקשבתי לכל שנייה נפלאה מהשיר הזה. ולפני שהספקתי להתמוגג, פתאום נכנס לו איזה כינור, שחתך את האוויר באמצעות שני תווים שחזרו על עצמם שוב ושוב, עד שהצטרף אליו איזה ריפ גיטרה שלא תאם לחלוטין לאקורד, אבל למי אכפת כשזה מה שמבשר לנו שאנחנו הולכים עכשיו לשמוע את (בום!) Suds & Soda! גם בהופעה הקודמת שהייתי בה, וגם בהופעה הנוכחית - דאוס בחרו לסיים את ההופעה עם השיר הזה. וגם אז הם עצרו את השיר באמצע והתחילו לבצע איזה קאבר; בישראל הם ביצעו את Sabotage של ה- Beastie Boys, הפעם הם ביצעו איזה שיר פופ שלא הכרתי, אבל זה פשוט התלבש נפלא - עד שהם שוב חזרו לפיזמון של 'סאדס' והעלו לבמה ילדים שישירו ביחד איתם. ואז.. בלי שנהיה מוכנים, זיקוקים כיסו את השמיים וסימנו לנו ללכת הביתה..
לפני
אחרי
למחרת ארזנו תיקים ואוהלים, ניקינו את המאהל שלנו (בניגוד לשאר האירופאים, חשוב לציין) ועלינו על האוטובוס שהחזיר אותנו לגרמניה. באמצע הדרך לשדה תעופה עצרנו באיזה פארק מים קטן שאון-טוּר סידרו לנו כדי להעביר את השעתיים שלפני הטיסה בכיף.
ואז הגענו לשדה, צ'ק-אין, שוקולדים לעבודה, לשמוע פעם אחת את Let Down של רדיוהד, בזמן שכולם יושבים בחדר ההמתנה לפני שעולים למטוס, וטיסה חזרה הביתה… נפגש ב-Werchter 2009…
***
למי שמעוניין בסדר ההופעות, הסטליסטים, כמה תמונות רשמיות, וכמובן, תיאורים של ההופעות בשפה הפלמית, זה המקום.
מעבר ללינקים שהבאנו כאן לקטעים מההופעות - ביו-טיוב, כרגיל, יש עוד המון מהפסטיבל הזה. קפצו לכאן כדי לרפרף בין כולם, וקנחו את סדרת הפוסטים המגניבה לגמרי הזו (תודות לעמיר - תודה בחור!) בזוג הזה, שמפגין אהבה פסטיבלית אמיתית ללא שמץ של בושה. נהדר.
[גללו למטה לחלקים הראשון והשני..]
מילים מאת: עמיר חובצי
היום השלישי (או: It’s gonna be a glorious day..)
היום השלישי היה יום של הפקת הלקחים שלמדתי בימים הקודמים: דבר ראשון - תיק. הוא לא כ"כ כבד ותמיד אפשר להשאיר אותו בין המעברים ולא לדאוג לתוכן שלו, כי יש שם שומרים של הפסטיבל. דבר שני - שתיה. בקבוקים (פלסטיק או זכוכית) אסור להכניס למתחם הפסטיבל. אבל מותר להכניס קרטונים. אז הפעם לקחתי שני קרטונים של מיץ תפוזים ומילאתי אותם במים. דבר שלישי - המעיל שלא לקחתי ביום הראשון וכן לקחתי ביום השני (אבל לא שימש אותי כי היה חם) נדחף אל תוך התיק ביחד עם המצלמה והמחברת שלי. וזהו.
את הבוקר התחלתי ב'גזיבו', כרגיל. נועם הגיע עם הגזיה והכין לכולם קפה שחור (פיחס!), אני הפנקתי את החבר'ה עם עוגיות של עבאדי. מישהו שלף גיטרה ושירים שונים של רדיוהד נוגנו להם אחד אחרי השני כהכנה להופעה שעמדה לחתום את הערב.
טוב, די לדבר על ניל יאנג. ראית את הלסביות שהתנשקו?? צלמת: רחל גולדברג
את יום ההופעות התחלנו עם הילדודס הניו יורקים לבית MGMT. האמת היא שלא ממש ידעתי שהם כ"כ צעירים (אין מצב שיש להם יותר מ-19), ודי הופתעתי מהבייבי-פייס של הסולן שלהם, שחבש צעיף א-לה ג'ימי הנדריקס על המצח. אבל אחרי כמה דקות לא ממש חשבתי על זה. למי שמכיר את האלבום של מנג'מנט יודע שיש להם איזשהו משהו מיוחד. מוזיקה קלילה וקצת ילדותית מצד אחד, אבל עם כמה משפטים חכמים וממיסים מצד שני. אז ההופעה פשוט הלכה והשתפרה מרגע לרגע והקהל היה בשיא ההתלהבות בשני השירים האחרונים: Time To Pretend שפותח את האלבום שלהם, וכשהוא הסתיים - כל הלהקה, מלבד הסולן והקלידן, ירדו מהבמה ולפתע התחילו להתנגן הצלילים המהפנטים של Kids. כל הקהל התחיל לקפוץ ביחד וצעק את המילים של השיר. המבטים של מנג'מנט בינם לבין עצמם הוכיחו שהם לא ציפו להתלהבות כזו..
כשההופעה הסתיימה, שוב היינו צריכים לקבל החלטה ניהולית: Band Of Horses או The Hives. את להקת הסוסים הכרתי באופן שטחי אחרי שהקשבתי לאלבום שלהם פעמיים בערך. על ההייבס ידעתי שהם שוודים. נשארנו עם הסוסים. אחרי שהם פתחו עם השיר הכי טוב באלבום היה אפשר רק לרדת. ההופעה הייתה צינית מידי לטעמי, ודי משעממת. הסולן די זילזל בקהל כשהציג כל שיר ב- The next song is called - Woooooo.. חתכתי באמצע בשביל לראות את השיר האחרון של ההייבס.
עכשיו התחיל האתגר האמיתי. נשארתי לבד בשדה הקרב. המלווים שלי התפזרו להם, או ננטשו על ידי מול להקות מעצבנות, ואני עמדתי מול היום הכי ארוך בפסטיבל בלי שום מלווה.. זה אומר שאסור לנטוש עמדה כדי להשתין או לאכול כי מישהו יגיע ויתפוס לי את המקום, ואין עם מי לדבר בין הופעה להופעה. ואין למי להגיד "וואו, איך שבא לי שהם ינגנו את My Iron Lung!". זה עמד להיות קשה. That’s what she said (מצטער, הייתי חייב). אז בהתחלה ניסיתי להיכנס לתוך הפיט, היכן שאפשר להיות ממש ממש קרוב לבמה אבל לא לראות כלום. אחרי שהבנתי שאני לא אראה משם כלום עשיתי אחורה פנה וחזרתי לאותו מקום שבו הייתי ביום הקודם בהופעה של ניל יאנג, ממש על הברזלים. נדחפתי בין כמה בלגיות שלא העריכו את המצב כראוי ולא הפגינו שום כישורי לחימה יוצאי דופן על המקום שלהם.
אחרי שהתחיל הגשם (הא! הפעם באתי מוכן!), ה- Editors עלו לבמה והפציצו שיר אחרי שיר. אמנם לסולן, טום סמית, יש לוק חתיכי כמו של כריס מרטין מקולדפליי, אבל אין לו את המניירות המעצבנות שלו והוא לא מקשקש רשימות-מכולת על הידיים שלו. הוא עלה על הבמה ופשוט נתן את ההופעה שלו בצורה מרשימה ומספקת. האדיטורס באמת הפתיעו לטובה אבל כולם ידעו שהם רק החימום של החימום.. כשהרודי'ס עמלו כדי להכין את הבמה להופעה של Kings Of Leon, אני פגשתי שלושה בריטים נחמדים - אנטוני, שארלוט ומאט - שהתמקמו לידי והפכו לשותפים החדשים שלי להמשך היום. אז בין שיחות על היותם יהודים לבין גילגול ג'וינט (A Splith, בעגה הבריטית, כפי שגיליתי בקושי רב), גם ראינו כמה מופעים..
Kings of Leon צלם: אני. אנטוני, שארלוט וסאם.
הראשונים היו, כאמור, קינגס אוף ליון. אנטוני מאוד התרגש מהעניין, ודי בצדק. הקינגס נתנו הופעה די מרשימה, אך קצת אדישה - בעיקר מצד הגיטריסט שבחר לעשן סיגריות בנונשלנטיות בין הסולואים והריפים שהוא ניגן - והצליחו להקפיץ את הקהל די בקלות. אחריהם עלה Ben Harper והלהקה שלו. ההופעה הייתה די משעממת, אבל משום מה היו כל מיני אירופאים שהתרגשו ממנו. לא הצלחתי להבין למה.
ואז עלו Sigur Ros הביזארים. הנה כמה מסקנות שהפקנו מההופעה שלהם: 1. לא צריך להיות ג'ימי פייג' כדי לנגן על הגיטרה שלך עם קשת של כינור. 2. גם לביורק וגם לסולן של סיגורוס יש נוצות. מ.ש.ל: לכל האיסלנדים יש נוצות. 3. השפה שהם המציאו היא בעצם צורת התקשרות עם חייזרים.
במהלך ההופעה היו שני רגעים שכל מי שהלך להופעה בטוח זכר וצילם - הראשון היא השקיעה שהופיעה מאחורי הבמה ויצרה רגע אפוקליפטי-משהו. השני היה כשבמהלך השיר האחרון שלהם נורו אלפי נוצות-קונפטי על הקהל.
אפוקליפסה עכשיו. סיגורוס לאור השקיעה. צלמת: מאיה גיל-בר
קונפטי!!! צלמת: מאיה גיל-בר
Radiohead היו צריכים לעבוד קשה בשביל להתעלות על ההופעה של סיגורוס. ורדיוהד עבדו קשה.
מכיוון שכבר זכיתי לראות את החמישיה הזו כבר פעמיים בחיי אז לא ממש התרגשתי לקראת ההופעה. ולמרות שאני גבר קשוח, אני נאלץ להודות פה, ביט על גבי מסך, שברגע שהשירים בין המופעים פסקו והתאורה על הבמה נדלקה - התחלתי לקפוץ ולצרוח כמו ילדה בת 14 שעוד לא קיבלה את המחזור הראשון שלה..
בלי בילבולי שכל וקישקושים על להציל את הסביבה, ת'ום יורק ושאר חבריו עלו לבמה והראו לכל יצור חי מי הלהקה הפעילה הכי טובה היום בעולם. הבנאדם שאחראי על התאורה במופע שלהם עבד שעות נוספות על יצירה ותלייה של עשרות מנורות הלוגן מיוחדות (שאמורות לחסוך בחשמל), שנצבעו במהלך ההופעה בצבעי הקשת השונים. איש הוידאו-ארט ראה את המופע של אר.אי.אם והחליט שהוא מוכיח לו שאמנם הם היו פה לפני רדיוהד, אבל רלוונטים הם כבר מזמן לא.. המסך פוצל לשישה חלקים (כן, אני יודע שהם חמישייה, אבל היו שישה חלקים.. בעייתי קצת, אבל נבליג) כשליד כל חבר בלהקה הוצבה מיני-מצלמה ששידרה את התנועות שלו לתוך המסך המפוצל. גם מאחורי הלהקה הוצבו מסכים ששידרו את כל החגיגה.
והחלק הכי חשוב בהופעה: רק שירים טובים. להיט אחרי להיט. שום שירים חדשים, שום נסיונות להתחנחן. אמנם רק שיר אחד מ-'דה בנדס' (Just, הנפלא!), אבל היה ייצוג יפה של OK Computer ,KID A ,Amnesiac ,Hail To The Thief ו- In Rainbows. ת'ום גם מצא את הזמן להודות שהוא מתרגש לעמוד על אותה במה שניל יאנג הופיע עליה.
RADIO/HEAD IN_RAIN/BOWS צלמים: עדן גורדון, רחל גולדברג ומאיה גיל-בר
מבחינתי המופע היה מושלם אם הם היו מסיימים אותו אחרי ההדרן הראשון, עם Paranoid Android, ולא חוזרים לבצע את השיר המאוס עלי Everything In It’s Right Place שקלקל לי. אבל לא מתלוננים על שיר נוסף של רדיוהד, נכון? ביציאה נפרדתי מהשלישייה הבריטית ופניתי לעמוד בפקק של יותר מ- 90,000 איש שיצאו בו זמנית מהשערים של הפסטיבל..
המשך יבוא…
[גללו למטה לחלק הראשון..]
מילים מאת: עמיר חובצי
היום השני (או: אין דברים כאלו!)
ביום השני של הפסטיבל התעוררתי מהחום שאידה אותי בתוך האוהל. שלפתי קורנפלקס מהתיק ויצאתי לשבת ב'גזיבו' שהוקם במרכז המאהל של און-טוּר. אז אכלנו קורנפלקס, ודיברנו על ההופעות של אתמול, ואז אסף ב' ואפרת הצטרפו אלי. כיוון שהיו לנו כמה שעות עד שהמופע הראשון שרצינו לראות היה אמור להתחיל, פנינו לשוטט בין הדוכנים השונים שהיו בפסטיבל. אוספים מתנות בחינם (מדבקות, מגיני זיעה, סיכות, דיאודורנטים, קונדומים) וחותמים על עצומות שונות לטובת הגנה על הסביבה.. אחלה דרך לפתוח את היום.
המופע הראשון שהלכנו לראות היה של Patrick Watson, שהוא לטעמי הג'ף באקלי הבא (רק בתקווה שהוא לא יחליט לקפוץ ראש למיסיסיפי כשהוא מסטול מקוקאין). כל מה שקרה בהופעה עצמה, שהיתה ממש טובה וכללה רגעים של מוזיקה מעולה, התגמד לעומת הדקות האחרונות שלה: פטריק ניגש לקלידים והתחיל לנגן את השיר שהיה אמור לחתום את המופע, Luscious Life, כשבאמצע השיר קפץ איזה פקק איפשהו וכל החשמל נפל.. הדבר היחיד שהצלחנו לשמוע זה את התופים. בקור רוח מפתיע כל הלהקה עשתה מעין ארגון מחדש - פטריק שלף מגאפון, הגיטריסט שלו רץ אל מאחורי הקלעים וחזר עם גיטרה אקוסטית, המתופף הוציא את הסנר ממערכת התופים שלו והם ירדו אל תוך הקהל והתחילו לשיר את Man Under The Sea.. הקהל השתתק לגמרי כדי לנסות לשמוע וכל מה שקרה בדקות ההן היה פשוט קסום.
פטריק ווטסון מאלתר צילום: אסף רפפורט
את אסף איבדנו באמצע ההופעה, ונשארנו רק אני ואפרת. על Ben Folds ו- Slayer (מה קשור?!) העדפנו לוותר כדי למלא קצת מצברים. אז חזרנו לאוהל כדי לראות להקה שהתאהבתי בה בחודשיים האחרונים: My Morning Jacket. בינתיים בבמה השניה Air Traffic שוב עלו לנגן, אחרי שפיט דוהרטי "העדיף להשאר עם החתולה שלו שעמדה ללדת" (שזה ציטוט מפי האמרגן שלו[!]) וביטל את ההופעה של ה- Babyshambles. פאק איט, גם ככה לא ממש הזיז לי. נדחפנו אל השורה הראשונה בתוך האוהל. נכנסנו בדיוק בשיר האחרון של בן פולדס, שעת ביצועו הוא בחר להעיף כיסא לתוך הפסנתר..
אחרי דקות ארוכות של ציפיה המופע של מיי מורנינג ג'אקט מתחיל. ג'ימי ג'יימס עולה עטוי בגלימה הקבועה שלו. הוא מוריד אותה והחמישייה מתחילה לעשות קסמים על הבמה. מופע אנרגטי, קצבי וחזק. הראש זז למעלה ולמטה גם אם לא ממש רוצים, ובמשך כמה שניות הלב מפסיק לפעום כשג'יימס גונח לו בסיום של Wordless Chorus.. הופעה מעולה שממש משאירה טעם של עוד.
Jimi James – Produce Me An Offspring!!! צלם: אני
את העוד הזה היינו צריכים למלא דרך אחד מתוך שניים: Jay-Z או Duffy. המיקום המעולה שלנו דרש שנישאר לדאפי. אפרת גם המליצה עליה, ועד אז הטעם המוזיקלי שלה לא איכזב, שנאלצתי לוותר על ג'יי החביב. אחרי שניים וחצי שירים קלטנו שקצת שגינו בבחירה שלנו. המופע של דאפי משעמם עד נוראי. היא נראתה כמו שילוב של ילדה בת 14 לפרצוף של אישה בת 34. הקול שלה לא כזה יוצא דופן והתנועה היחידה שהיא ידעה לעשות היתה לסובב את המיקרופון על היד כמו הרס"רים האלו שמסובבים את הצרור מפתחות שלהם על האצבע. אז חתכנו אל הבמה הגדולה, כדי להשיג מקום טוב לקראת המשך הערב.
ריצ'רד אשקרופט ולהקתו The Verve עלו לבמה. ההופעה עצמה היתה לא רעה, אבל שני דברים עיקריים הפריעו לי: 1. הסאונדמן שלהם הוא בנאדם בלי לב - באמצע ההופעה הוא פשוט הגביר את ה'טראבלים' של הבאס בלי שום הכרה. הגעתי למצב שגם עם אטמי אוזניים, שאילתרתי במקום עם נייר טואלט שהיה לי בכיס, עדיין סבלתי. 2. ריצ'ארד אשקרופט - וואלה, הוא די נחמד. אבל הבנאדם בוחר לצטט את השירים שלו. יש משהו מאוד נחמד בלזהות את השיר מהאקורד הראשון של הגיטרה או מהמקצב של התופים, אבל זה ממש מעצבן שלפני כל שיר מישהו בא וזורק לך את השורה של הפזמון.. בכל אופן, ההופעה הייתה חביבה וריצ'ארד בחר לרדת מהבמה אחרי ציטוט (הפעם לא שלו): Old man take a look at my life, I'm a lot like you…
אפרת מדגמנת תשוקה בזמן שאנחנו מחכים ל-The Verve צלם: אני.
ואז Neil Young עלה. אין דברים כאלו!
כלומר, זה לא היה מיד. חיכינו וחיכינו בעוד הרודי'ס (הזקנים!) מכינים את הבמה לקראת המלך. בינתיים, הצלמים של הפסטיבל שוטטו להם בקהל ותפסו שלטים שונים (Got Weed?), אנשים שלבושים בתחפושות שונות, וגם בנות שמתנשקות:
לסביות מדגמנות תשוקה בזמן שאנחנו מחכים לניל יאנג צלם: עדן גורדון
וכשהמלך עלה, לבוש בחליפה אפורה שהיו מפוזרים עליה כתמי צבעים, עברה בקהל התלהבות גדולה. לא כל יום אתה עומד מול אגדה חיה..
ניל יאנג והלהקה הנאמנה שלו, הקרייזי הורס, עלו ונתנו הופעה מדהימה. לא יאמן איך איש בן 73 עומד על הבמה במשך שעתיים, מנגן על הגיטרה כמו שד ושר כאילו הוא עדיין בן 20. אין דברים כאלו!
לא אתיימר לומר שהכרתי כל שיר שהוא ניגן, אבל אני בהחלט יכול להגיד שלא השתעממתי לדקה. צרחתי כמו מטורף כשהוא ניגן את הריפ שפותח את Hey Hey My My והתרגשתי מ- Heart Of Gold, כמו בפעם הראשונה שהקשבתי לו. בצד הבמה היו ציורים שונים שהוחלפו בכל שיר, וכנראה היוו הצדקה לחליפה של ניל. על הבמה עמדו שלושה פסנתרים שונים, מאחורה עמדה פגי יאנג, אישתו של, ושרה קולות ליווי, וביחד עם ניל עמדו חבריו הוותיקים וניגנו בלי הפסקה. אין דברים כאלו!
אחד אלוהינו – ניל יאנג צלם: אני
אחרי הדרן קצר שבו יאנג עלה לבדו עם גיטרה אקוסטית וביצע קאבר ל- A Day In The Life של הביטלס, ההופעה הסתיימה עם גרסה בת 26 דקות (!) לשיר שנקרא No Hidden Path מהאלבום האחרון שלו. בסיום השיר ניל פשוט קרע את המיתרים של הגיטרה והמשיך להפיק ממנה צלילים גם כשהיא גססה.. כבר אמרתי שאין דברים כאלו?
בסיום ההופעה הידיים כבר כאבו מרוב מחיאות הכפיים, הגב והרגליים שוב נתנו את אותותיהם שצריך לוותר על Moby, הגרון היה צרוד מכל הצרחות ואני דידיתי בחזרה למאהל. הדבר היחיד שהיה לי להגיד לחבר'ה שישבו ב'גזיבו' היה: אין דבר כזה! כל אדם חייב לפני מותו (של האדם, או חלילה, של ניל יאנג) לראות אותו פעם אחת בהופעה חיה.
המשך יבוא…
מילים מאת: עמיר חובצי
פרולוג
"יולי יולי מה עשו לי, את ההשכלה לקחו לי"
(מתוך "שירים שזכיתי לשמוע בקיץ שעבר במקום את פרל ג'ם")
בשנה שעברה הייתי אמור להיות בפסטיבל Werchter. כבר בדקתי אכסניות, עשיתי בוקינג לכרטיס טיסה, הסתכלתי עשרות פעמים על הליין-אפ שהשתפר מידי שבוע. ואז הגיעה שביתת הסטודנטים שאיתי שונשיין (טפו!) ושותפיו הורידו עלינו, ודי שינתה לי את תאריכי המבחנים ודפקה לי את התוכניות. מיוז, פרל ג'ם, ארקטיז מונקיז, קווינס אוף דה סטון אייג', מטאליקה, ביסטי בויז, איימי ויינהאוס, הקילרס, מרלין מנסון, אייר, בלוק פארטי, בלונד רדהד, פרנק בלאק, אינטרפול, אינקובוס, דמיאן רייס ועוד כ"כ הרבה להקות נאלצו להופיע ללא נוכחותי בקהל. אני בטוח שהם הצטערו על זה כמעט כמוני.
השנה לא התכוונתי להחמיץ את זה. עקב הברזה של שותפי למסע (תודה, דודי!) לטובת פסטיבל "רוק אים פארק" קיבלתי החלטה לנסוע לפסטיבל דרך און-טוּר. למי שלא מעודכן, מדובר בחברה לארגון טיולים להופעות שונות ברחבי אירופה. טוּל מופיעים בטורקיה? אואזיס בלונדון? בריטני בפראג? - און-טוּר דואגים לטיסה-אוטובוסים-מלונות-כרטיסי כניסה-בעיות ת"ש שכלולות בטיול - תמורת סכום סמלי. מכיוון שאני לא חלק מהחברה, אני לא מתכוון לייחצן אותם פה. אבל כיף איתם. סתם שתדעו.
אז נרשמתי לפסטיבל. התכוננתי. שמעתי אלבומים. הכנתי תיק. לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי לנתב"ג שעה אחרי שסיימתי יום של עבודה+לימודים. בשלב הזה הכרתי רק שני אנשים: הראשון - אסף, שלמד איתי בתיכון אבל לא היינו חברים, עד שבפורים האחרון הוא הציל את הנשמה השיכורה שלי מרחוב פלורנטין הסואן (אם מישהו ראה את סופר מריו כשהוא שיכור ומקיא - אהלן!) ובתמורה סיפרתי לו על וורכטר. השני - אסף, בחור מקסים שיצא לי להכיר דרך המיקסטייפ המחופש שרץ על השרת העיוור, ובמקרה מאוד מוזר התגלה שלא רק שהוא משרת באותו בסיס בו אני שירתתי, הוא גם טס לוורכטר. כן, שניהם נקראים אסף. זה יצר קצת בילבול בהתחלה. עד שאסף (תיכון) אמר לי איזה משהו מעצבן כשהיינו בגרמניה - משהו על זה שאני לא מנווט טוב ולא יודע לאן אני מוביל אותם - והוא הפך אוטומטית לאסף ב'. כשאתה בגרמניה - נהג כגרמני. רק משמעת חמורה הם יבינו.
אז עד הטיסה היינו ביחד, והעברנו את מירב הזמן בשיחות על מוזיקה ובמשחק המוכר "מי בוחר את התור של בדיקת הדרכונים שזז הכי מהר". זה לא היה להיט.
כשעלינו למטוס התחלנו להכיר כל מיני אנשים מסביבנו. הכי קל היה להתחבר עם מי שבא לבד. הטיפוסים שהגיעו בקבוצות/צמדים/שלשות העדיפו להשאר סגורים בתוך עצמם.
אני ומיה בטיסה צלמת: מאיה גיל-בר
הייתי רוצה לספר לכם על היומיים שהעברנו בגרמניה ובלגיה עד תחילת הפסטיבל, אבל לא באתם לפה בשביל זה, נכון? אז בואו נסכם שהעברנו יומיים בגרמניה ובלגיה, קצת אוכל, קצת אלכוהול, קצת שש-בש וקלפים, עוד קצת אלכוהול, קצת 'בונדינג' ופתאום כולם חברים. יאי.
ואז נסענו לוורכטר.
היום הראשון (או: מה קשור גשם באמצע הקיץ?!)
היום הראשון של הפסטיבל התחיל באופן חריג בשעה ארבע אחר הצהריים, בעיקר בשביל לתת לכולם זמן להגיע מרחבי אירופה ולהתארגן באוהלים לפני תחילת ההופעות. פסטיבל וורכטר מחולק לשתי במות: הראשונה והמרכזית היא במה ענקית שבצידה יש שני מסכי ענק, כדי שגם מי שעומד במרחק של יותר ממאה מטר מהבמה יוכל לראות מה הולך עליה. השניה, שהייתה בתוך אוהל, קצת יותר קטנה (בערך בגודל של הבמה בהאנגר 11 בת"א) ויותר אינטימית. ההופעות שהתרחשו עליה היו בעלי גוון יותר אישי. בעיקר בגלל שהאמן יכול לראות ממנה את הפרצופים של הקהל. בתוך המתחם פזורים מלא דוכני אוכל, שתיה ומזכרות וכל מיני דוכנים של החברות שנתנו מימון לפסטיבל. וכמובן, שירותים כימיים. אי אפשר לברוח מזה. מחוץ למתחם הפסטיבל ישנו רחוב ארוך שלצידו נפתחו בארים ודוכני מזון שונים, ובסוף הרחוב הזה יש עוד רחוב שמוביל אותך למתחמים שונים של אוהלים. המתחם של האוהלים שלנו היה בערך 15 דקות הליכה מהבמות.
ההופעות של היום הראשון התחילו עם Air Traffic. להקה חמודה, מעיין שילוב של קולדפליי עם טראוויס וקצת מיוז. הייתי אחד היחידים בקהל שבאמת הכיר את השירים שלהם (נו, יש להם אלבום נחמד). וראו עליהם שהם באמת התרגשו לעמוד על הבמה המרכזית. בסיום ההופעה הבאסיסט שלף מצלמה דיגיטלית קטנה וצילם את כל הקהל. מקווה שחייכתי יפה.
בסיום ההופעה הזו השלפוחית לחצה קצת, והבטן פשוט דרשה שאדחוף לתוכה איזו נקניקייה קטנה במחיר של שלושה יורו, אז יצא שלא תפסתי מקום טוב להופעה של ה- Counting Crows. אז אני ושתי בחורות מהקבוצה, שאיתרתי בתור לשירותים, התחלנו להידחף פנימה עד שמצאנו מקום הגיוני, הכל כדי לראות את אדם דוריץ' וחבריו. אני חייב להודות שמעולם לא הייתי מעריץ נלהב של העורבים. שמעתי את August And Everything After, ואהבתי. אבל פה בערך זה נפסק. את האלבום החדש שמעתי כי ידעתי שהם ינגנו אותו בהופעה, ופשוט באתי עם ראש פתוח. לא ציפיתי שאהנה כ"כ. אם The National לא היו מופיעים באותו היום הייתי מכתיר את הקאונטינג קרואוז בתור ההופעה הטובה ביותר של היום הראשון. דוריץ' מרגיש כל מילה שיוצאת לו מהפה - והוא נאבק איתה, מנהל שיחות עירניות מול ה'מריה' הדמיונית שלו, נופל, קם, קופץ, מחייך, מזיל דמעה, מתקפל ורוקד לנו מול העיניים. פשוט פרפורמר ענק. הגרסה המיוחדת של Round Here תשאר עמוק בתוך הראש שלי.
Counting Crows - "Maria says she’s dying…" צלם: עדן גורדון
ואז ההופעה נגמרה. נאלצתי להפרד מגליה והילי שהעדיפו להישאר בבמה המרכזית כדי לראות את Mika, אבל סיפחתי אלי את עומר ושיכנעתי אותו להצטרף אלי לאוהל כדי לראות את אחת הלהקות שריירתי רק מלשמוע את השם שלה: The National. אוי.. זה היה נפלא. האוהל דחוס עד אפס מקום. שיר רודף שיר מאלבומים מדהימים כמו Boxer ו- Alligator. הכנר מהפנט. ריפים מדהימים של גיטרות. תיפוף כ"כ מיוחד שמעניק חיים משל עצמם לכל שיר בנפרד. ומעל הכל - הקול הברטוני החזק של מאט ברנינגר. הכל התאחד לכדי הרגשה נפלאה כשקלטתי שאני נמצא כרגע עם מאות אנשים שממלמלים לאט את המשפט הכל-כך חודר: We're half awake in a fake empire.. הנשיונאל סיימו עם אחד השירים המעולים שלהם, Mr. November (חותם את האלבום 'אליגטור'. באמת מומלץ) וירדו לקול מחיאות הכפיים שלנו. עומר, שלא הכיר את הלהקה לפני שסחבתי אותי איתי לאוהל, הודה אח"כ שהוא לא ראה את זה בא.
אחרי פסגה כזו היום היה חייב להדרדר. הגשם - שהתחיל באמצע ההופעה של מיקה והנשיונאל - לא הפסיק. הקור, העמידה הארוכה בציפיה להופעה של Lenny Kravitz, הכאבים בברכיים ובגב, ובעיקר האכזבה מתחילת ההופעה של לני, גרמו לזה שביצעתי משהו שלא חשבתי שאעשה - חתכתי באמצע הופעה של לני קרביץ. החטא הזה חזר אלי בהפוכה אחרי שדיווחו לי שהפסדתי הופעה מעולה. מסתבר שאחרי שעזבתי הוא שכח מהשירים של האלבום החדש שלו והתחיל לנגן רק להיטים מהאלבומים הראשונים. נו שויין.
חתכתי בחזרה למאהל שלנו כדי לקחת את המעיל שלי, וחזרתי כדי לראות את R.E.M. אי אפשר להגיד עלי שאני מת על אר.אי.אם, אבל גם אי אפשר להגיד עלי שאני מכיר רק להיטים שלהם. יש לי שלושה אלבומים שלהם בבית וגם אוסף של שירים שהרכבתי בעצמי. לא ציפיתי שאעמוד בהופעה שלמה שלהם (25 שירים, כולל הדרן) במשך יותר משעה וחצי ואזהה (מלבד שירים מהאלבום החדש שלהם, הם בחרו לעשות שבעה [!] שירים ממנו) רק 6 שירים. ההופעה עצמה לוותה בוידאו-ארט די מתקדם שבהחלט הצליח להלהיב את הקהל, אבל לא כשהשירים עצמם היו די רפטטיביים; בואו נודה באמת, R.E.M זה כמו U2 - ללא המבטא האירי של בונו – ולא מוכּרים לקהל הרגיל שמכיר בערך את חמשת הלהיטים שהעלו את אר.אי.אם לגדולה בשנות התשעים..
R.E.M - חוץ מוידאו-ארט לא היה שם שומדבר מלהיב צלם: עדן גורדון
הכאבים בגב הצליחו להכריע אותי ושוב וויתרתי מראש על הופעה. ההופעה של ה- Chemical Brothers. שמעתי שהם נתנו בראש, אבל מוזיקה אלקטרונית לא ממש עושה לי את זה, והוויתור לא כאב כ"כ כמו הגב..
חזרתי למאהל של און-טוּר לשיחת סיכום לילית ("שיייו, איזה מדהים היה מיקה!", חבורה של פיסחים..), נדחפתי לאוהל עם אסף ב', ושכבתי חצי ער בתוך השק"ש עד שנרדמתי.
סיכום היום הראשון:
• אני נשמע כמו איזו זקנה שמקטרת.
• ראיתי שתי הופעות מדהימות.
• שני ענקי רוק התנפצו לי מול העיניים בהופעות מאכזבות.
• פיספסתי את הקמיקל ברדרס שהיו ב-To-See List שלי.
• הצלחתי תוך חצי יום לפגוש 15 אנשים מהקבוצה שלי ולאבד אותם במרווחי זמן מאוד קצרים.
• אוכל של פסטיבל זה פוייה.
• מחר אני צריך לקחת מעיל איתי!
• מחר יהיה בנזונה!
המשך יבוא…
גשו לכאן ותנו לזה לרוץ. על אחריותכם בלבד.
גיאחה שלח לי לינק ארור. מה זה לינק ארור? לינק שמפיל אותך לרצפה, ולא במובן הטוב של הביטוי. הוא שלח אותי לשמוע את השיר החדש של כריס קורנל.
קורנל דחה את הופעותיו באירופה ובישראל בין היתר, מיוני לאזור אוקטובר בטענה שהסיבוב מתנגש עם רצונותיו להקליט אלבום חדש. סבבה. פירגנו. האלבום האחרון דיי סרח אבל כולנו זוכרים לו חסד נעורים ורוצים שימשיך להוציא אלבומים ואולי יבוא יום והוא יחזור לעצמו, אולי יכתוב אלבום מעולה נוסף כמו Euphoria Morning, או יזכיר לנו קצת את עבודתו עם סאונדגרדן. אפילו האלבום הראשון שלו עם Audioslave היה לא רע. בקיצור, נתתי לו זמן. אולי כשיגיע באוקטובר לבמת גני התערוכה, או ההאנגר, יהיה נהדר לשמוע קצת חומר חדש איכותי.
אבל זה לא יקרה. לפחות לא באלבום הקרוב. למה? כי הוא נתן לטימבאלנד, מפיק העל ששולט כרגע בעולם הפופ ביד רמה, למשוך בחוטים לגבי איך ישמע האלבום החדש שלו, Scream, שייצא בספטמבר. ומסתבר ששניהם לגמרי מאוהבים אחד בשני. טימבאלנד טוען ש"זוהי העבודה הכי טובה שהוא עשה בקריירה שלו", ושקורנל הולך להיות "The first rock star in the club". קורנל מצידו מגיב ב- "האלבום הזה הולך להיות נקודת השיא של הקריירה שלי". שניהם אפילו מתחבקים להנאתם בפרסומת חדשה של איזו חברת אינטרנט בארה"ב. בא להקיא.
עשיתי טעות כששמעתי את הסינגל הראשון מתוך האלבום, שנקרא Long Gone (מתנגן למעלה. לא כ"כ כדאי, אבל אפשר גם להוריד). זה נשמע כמו כל הצלילים האחרונים שטימבאלנד אחראי עליהם או לקח יד בדבר הקלטתם: מדונה, ג'סטין טימברלייק, נלי פורטדו וכו'. הוא אולי גרם לקריירות שלהם לזנק ועשה פלאים עם האמנים הללו באולפן, אבל אלו אמנים שההפקה הזו מחמיאה להם. במקרה של קורנל מדובר באחד מכוכבי הגראנג' הגדולים, בגרון אימתני שהצרחות שבקעו מתוכו באלבומים כמו Superunknown של סאונדגרדן או באלבום היחיד של Temple of the Dog, שינו לנצח את הצורה שבה אני שומע מוזיקה. לעזאזל, בעזרת האלבומים הללו הוא הכניס את עצמו לרשימת סולני הרוק הגדולים בהיסטוריה (תזכורת לצרחות האלוהיות - בקטעים ערוכים ביוטיוב, כאן וכאן). מה הוא מנסה לעשות? למה הוא פונה לכיוון הזה? מה יש שם שכל כך מתאים לו? איפה הוא משתלב בין כל הסימפולים המכניים הללו? איפה הגיטרה, העדינות של הקול שלו לצד הצרידות והזעקות קורעות הלב?
להאזנה מלאה של השיר הזה מתוך תכנית רדיו, גשו לכאן (וגללו קצת למטה לסקשיין של האודיו) שימו לב שלקראת סוף השיר הסמפול פתאום נעלם ולפתע שומעים תופים חיים. זה כל כך גרוע שבא לבכות..
אתם מוזמנים להאזין לעוד כמה קטעים מתוך שירים מהאלבום המתקרב שמסתובבים ברשת (כאן וכאן). שום דבר עוד לא יצא בצורה מסודרת ולכן האיכות הגרועה, הלינקים לקטעים קצרים ולהאזנה ברדיו. אחרי ששומעים את הליין הכללי מבינים איך האלבום הזה הולך להישמע. אני לא יודע אם אני מזועזע, עצוב בשבילו או פשוט מופתע לרעה. אני רק יודע שמה שחזיתי לו אחרי ששמעתי את אלבום הסולו השני, Carry On, מתגשם ממש עכשיו, קצת מאוחר מידי וקצת מגוחך מידי.
אגב, פתאום גם שמתי לב כמה מטופש מצידו לקרוא לאלבום החדש Scream, דבר שפעם הוא עשה טוב והיום הוא משום מה מוותר אפילו על הניסיון, ולקרוא לסינגל החדש Long Gone. האם אתה מקדיש את השיר הזה לקריירה שלך, כריס?
מילים מאת: ליאת רוזנברג
[שכתבה כאן גם על 2005 Leeds Festival ועל הופעה של היהודים]
זה התחיל בשיחה פשוטה בין שני אנשים. האחד היה מתן, שעובד איתי (זה המקום להודות לו - אז תודה מתן!), והשנייה הייתה אני. העברנו לנו משמרת נינוחה, ובין הגשת כוס קפה אחת לשנייה, הוא שאל אותי את השאלה שהתירה לנס מוזיקלי חדש לחדור לי אל התודעה :"תגידי, שמעת על אסף אבידן..?". לאחר שהוא סיפר לי על ההתרשמות שלו מהיוצר הישראלי החדש הזה, החלטתי לנסות ולבדוק האם יש דברים בגו (במייספייס..).
כבר הרבה זמן שאין לי כוחות לשמוע דברים חדשים. גיליתי עם השנים ובמרוצת הזמן, שנוצרה לי מין נישה מוזיקלית נינוחה, חמימה ומוכרת, וממש, אבל ממש אין ברצוני להרחיבה. כנראה ש
פשוט שיעמם לי באותו היום (תודה לאל על שיעמום!). אז בתום המשמרת, חזרתי הביתה, הקשתי בגוגל את שמו והגעתי למייספייס שלו. כשהצלילים החלו להתנגן הרגשתי במין חמימות מוזרה שעוטפת אותי, כזאת שמזמן לא חוויתי, אמריקאית כזאת, של עצי אשוח ואורות מנצנצים, כזאת שיש רק בסרטים קיטשיים, חמימות של מפזר חום בלילה לונדוני, של אהבה חדשה… (עניין ה"קיטש" הועבר בהצלחה ? 
)
ואז הפלא המשיך לעטוף - הוא התחיל לשיר. הדבר הראשון שעשיתי זה לפקוח את העיניים ולראות שאני אכן במייספייס שלו ולא של איזו זמרת מוכשרת ביותר שלצורך העניין מתה כבר כמה וכמה שנים ובטח ובטח שאין לה "מייספייס", אני לא אנקוב בשמות כי אני בטוחה שלאסף כבר נמאס מההשוואה הזאת בינו לבינה. ובכן - לאחר שגיליתי שאני אכן במקום הנכון, הדלקתי לי סיגריה, ועצמתי את עיניי בחזרה, וזה חברים – היה היום שבו התאהבתי. באסף אבידן.
את זה שיש לי חבר שאוהב אותי מאוד - חלקכם כבר יודעים. הוא לא עמד בזה שאני (!) מכניסה לתוך הנישה יוצר חדש, זה כנראה ריגש אותו. אז מיד הוא הלך ורכש עבורי גם את האי.פי שלו - Now That You’re Leaving וגם את הדיסק החדש שלו - The Reckoning. בשניהם כמובן הוא מלווה על ידי להקתו הנפלאה, "המוג'וס".
השלב הבא היה כמובן: הופעה!
ביום שבת, ה- 21/6/08, הלכתי עם אחי אייל, ועם שרית ועם חן לראות אותם מופיעים במועדון הברזילי ביחד עם להקת 'קולולוש'.
הגענו מוקדם כדי לוודא שיהיו לנו כרטיסים, והופתענו לגלות שעל אף שהברזילי סגור בשעה 21:00 בערב, מאוגדים בחוץ לפחות כ- 100 איש, שכמונו, הקדימו על מנת לוודא שישיגו כרטיס. ממש הפתיע אותי ה- "באז" הזה שיש סביבם, ולא ידעתי עד כמה בעצם, הלהקה בכלל ואסף בפרט, הם תופעה מתפשטת..
הדלתות נפתחו. הכרטיסים אזלו כמו שוקו בשקית ביום שאחרי ל"ג בעומר (מהמכולת השכונתית..), ומהר מאוד - לא נשאר סנטימטר אחד לעמוד בו. הקהל היה משולהב למרות שההופעה עוד לא החלה בכלל, בכל פינה אנשים דיברו על "איזה מדהימים הם", "זו ההופעה הראשונה שלך ? באמת? זו כבר החמישית שלי" וכן הלאה וכן הלאה.
ואז הוא עלה.
צילום: נועה מגר
הדבר הראשון שיצא לי מהגרון בקולי קולות היה "אסף תעשה לי מיליון ילדים!". הוא נתן לי להביך את עצמי ומיד אחר כך, הנס התחיל לרקום עור וגידים ממש אל מול עיני הפעורות. את שני השירים הראשונים, Reckoning Song ו - Maybe You Are, אסף ביצע לבד, בלי המוג'וס, נותן לקהל 'לעכל' אותו לאט לאט. אני חושבת שפה הבנתי שההאזנה לאסף בדיסק שונה פי מיליון מלראות אותו לייב. הוא אומן של הופעות, הוא צריך את החופש הבימתי הזה, לאלתר, לשלהב את הקהל, לסחוף אותנו איתו אל נבכי נשמתו הזקנה אך היפהפיה מאין כמותה.
התרגשתי. אני חושבת שאפילו עבר בי רעד. לא כל יום רואים פלא. לא כל יום זוכים ליהנות ולהעריך פלא. אתמול זכיתי.
המוג'וס עלו. ביצוע מושלם וקיצבי ניתן ל- Hangwoman , נותנים הרגשה של המערב הפרוע בהתהוות. המשיכו ב- This Cool - אנרגיה מתפרצת! פלא נוסף עולה לבמה: הדס קליינמן על הצ'לו. ביחד הם מבצעים את Her Lies, שלטעמי זהו אחד השירים הכי מרגשים בדיסק. אסף מאלתר בשירה/צרחות נעימות, כואבות, מחלחלות, מרגשות, ואם עד כאן עוד לא השתכנעתם - תתחילו לקרוא מהתחלה! באמצע השיר מצטרף הראפר של קולולוש ונוצרת חווית היפ-הופ מקפיצה. בקיצור, גאוני!
לא אכתוב על כל שיר ושיר, אחרת הפוסט הזה לא ייגמר, רק אציין שקולולוש עלו אחרי אסף והמוג'וס, ובסוף שתי הלהקות איחדו כוחות וביצעו את Walk This Way ואת A Phoenix Is Born.
אסיים בתודה ענקית לאסף והמוג'וס שלו, שסגרו לי את השבוע בצורה הכי טובה שיש, תודה לרועי על הסטליסט, המון המון המון בהצלחה שיהיה, ומה שלא יהיה - תדעו שאני, אייל, שרית וחן מגיעים מהיום לכל הופעה!
***
גשו למייספייס, פרגנו.
וידאו'ס מההופעה הזו:
Your Anchor
Maybe You Are
This Cool
Her Lies
ומהופעות נוספות, כאן
מילים מאת: עמי פרידמן
[שכבר כתב כאן בעבר, אפשר למצוא את כל הפוסטים שלו כאן]
חלק ראשון: יש קופים אותנטיים שהיו עושים זאת טוב יותר
את Ian Brown ראיתי לייב בפעם הראשונה בחורף 2004. זה היה ערב נובמבר מקפיא בלונדון הגשומה והאפילה לפרקים ואולם ההופעות המפורסם בבריקסטון אקדמי קיבל את פניי בכוס בירה קרה והרבה טינגאיי'גרז זרוקי מראה. אחרי הופעת חימום שלא ממש נחקקה בזיכרוני כיוצאת דופן (לפחות עד UNKLE, במסגרת המופע של ניין אינץ' ניילס בארץ, כמעט שלוש שנים מאוחר יותר), יצא אלינו האיש, הקול והקוּלנס מאחורי מה שהיה פעם ה- Stone Roses. איאן בראון עלה לבמה לקול תשואות היסטריות חמוש בתוף מרים אה-לה ליאם גלאגר ומשקפי שמש שהציבו חומה ברורה בינו לבין הקהל המשולב שבא לראות אותו. באותו הערב כללי המשחק היו ברורים: מיסטר בראון הוא הכוכב ואנחנו באנו לסגוד לו, להעריץ אותו, בדיוק כמו שהוא ביקש בשיר ההוא של הרוזס מלפני המון שנים. ובאמת, איש הקוף דגמן מניירות כוכבניות שחצניות ומלאות חשיבות עצמית לכל אורך ההופעה: החל מלעיסת המסטיק המתריסה, ההתעקשות הארורה לא לחשוף את המבט המזוגג המפורסם שלו והסנטר הזקוף מעלה, משל היה בעת סקירה ארוכה ומנתחת של תקרת הקאפלה הסיסטינית. להתנהג כמו רוקסטאר זה מקובל, לגיטימי ולפעמים אף רצוי, כל זה כמובן בתנאי שיש לך במה לגבות את המניירות הגדולות מהחיים שאתה מפגין. ובאותה הופעת חורף קצרה, באותו אולם - שבאלבומי הופעות חיות תמיד נשמע כמו אצטדיון ענק, ובמציאות לא היה הרבה יותר גדול מ'הסיטי-הול' החיפאי (או אם תרצו, ה'בארבי' התל-אביבי) - איאן בראון לא סיפק. כלומר, לא אם באתם לשמוע אומן מבצע בלייב כמה מיצירותיו היותר ראויות להערכה. בשלב מסוים הוא העלה לבמה את איש Oasis, נואל גאלאגר, לביצוע משותף של שירם המוצלח Keep What You Got. משסיימתי לצרוח כמו ילדה קטנה למראה אחד מגיבורי הילדות שלי (ואחרי התמקדות ממושכת במידת נעליו הקטנה להפליא. נו בכל זאת, שורה ראשונה), חזרתי למוּד שליווה אותי במשך כל ההופעה: אדישות מהולה באכזבה קשה.
באותה שורה, ממש כמה אנשים ממני, עמד לו רנן, האיש שאחראי על המרחב הזה שאני כותב בו כרגע. מחילופי המבטים שלנו במהלך ההופעה, הצלחנו להעביר מסר טלפתי חוצה מילים ושפות, ששמור רק לשני אנשים ששמעו מספיק מוזיקה יחד וגם במקרה הסתובבו באותם מקומות במשך המון שנים: "מה זה החרא הזה?", הוא שידר לי במבט מיואש ומאוכזב לא פחות מזה שלי. "וואחד חרא. זה פשוט ביזיון", קודדתי לו חזרה, וכל שנותר אחרי ערב שלם של זיופים צורמים ומחוות ריקות היה לבקר בטיוב (לא יו-טיוב, אלא הרכבת התחתית) את אחת ההופעות היותר גרועות שיצא לנו לחוות. אני אומר לבקר אבל אני מתכוון לשחוט. לאלבומים של איאן בראון עוד המשכתי להאזין אבל האגדה על אותו ערב מיותר הגיעה לכמות מאוד גדולה של אנשים. טוב נו, לפחות ראינו הופעה בבריקסטון.
חלק שני: זיכרונות בטעם של חופש
למוזיקה של איאן בראון, לפחות זו של קריירת הסולו המוצלחת שלו, התוודעתי מיד אחרי השחרור. אולי בגלל זה עד היום אני שומר לה מקום חם בתקליטיה שיש לי בראש ואולי גם בזו שעל המדף. כי הצלילים האלקטרוניים והקול האדיש עם המבטא המנצ'סטרי הכבד תמיד יזכירו לי, לפני הכל, מה זה להיות חופשי. או לפחות להרגיש ככה. איאן בראון נחקק לי בזיכרון כפס קול חצי רשמי של תקופה שבה הרסנים קצת הוסרו. הרבה שקט, לילות אביב נעימים, שיער שמתארך לו בלי להימדד על הסנטימטר ועתיד שמחכה מבעד לפינה לדברים גדולים. לפחות בתיאוריה. ומעל הכל ריחפה עננת גראס מתקתקה ששיוותה למוזיקה מימד מרחף, למילים משמעות אישית ולפנים שלנו חיוכים מטופשים. איאן בראון מזכיר לי תקופה טרייה, פרק חדש שנפתח בדיוק אז, ובגלל זה כעסתי עליו לפעמים על פליטות פה פוליטיות מטופשות בנושאים שהוא רחוק מלהבין. וגם אם אלבומו האחרון, The World Is Yours, לא היה יותר מתוספת למה שכבר הספקנו להכיר ולטחון (פלוס כמה מסרים יומרניים בנושאים חברתיים - שהבחור התוודה עליהם ככל הנראה באחד מהימים האלה שהחומר נגמר ואין מה לראות בטלויוזיה אז פותחים קצת BBC News), תמיד שמרתי לו סוג של נאמנות. כשההודעה הרשמית על בואו של 'המונקי-מאן' בכבודו ובעצמו הגיעה אלי, הייתי מהראשונים לשלוח אס.אם.אסים קבוצתיים אל קובץ מכריי שמודיעים בהתרגשות על בואו של עוד אומן לארץ, אחד כזה שאני באמת אוהב. אחד פעיל, רלוונטי כזה שעוד לא מאושפז במחלקה הגריאטרית ומגיע אלינו לזריקת החייאה של הקריירה המדשדשת שלו (אהממ… מוריסיי.. אהמממ).
רק אחרי שההתלהבות שככה לה קצת, נזכרתי בהופעה האחרונה שזכיתי לקבל ממנו. ואז התחילו ההתלבטויות. והפחדים. וחוסר שיתוף הפעולה וההיענות מרוב האנשים שהכרתי. והמחיר הזה, אלוהים אדירים, שלא מצדיק בשום פנים הופעה באורך של שעה וחצי בטונים צורמים במיוחד.
יצא לי להיחשף לקומוניקט שמקדם את ההופעה המדוברת, ונתקלתי בתעלול יחצ"ני דבילי במיוחד: במקום לנסות למכור לנו הופעה טובה, מארגני המופע החליטו לנקוט בגישת ה'ספין' - שאומרת לך בדיוק את מה שאתה יודע, רק מתעקשת לשכנע אותך שמה שאתה לא מודע אליו הוא שזה פועל לטובתך. וכך, במקום לנסות לשכנע אותי, הצרכן, שאני הולך לקבל הופעה טובה בתמורה לפרידה מ-270 שקלים מכספי, ננקטה כאן גישה מעניינת. גישת מחברי אותו עלון סיפרה לי שהאיש מאחורי המוזיקה הרבה יותר מעניין וחשוב מהמוזיקה עצמה. איאן בראון הוא לא איש של ביצועים, ת'ם מבינים? הקטע שלו זה לא לשיר בטון הנכון. לא לדייק בתווים. אבל הוא אפילו לא צריך לעשות את זה! זה כל הקטע שלו! הוא בריטי! הוא מחוספס! וקלטו את זה, הוא ממש דומה לקוף!
וכך, בחרו להם משווקי המופע למכור לנו שואו של זייפן היסטרי במקרה הטוב (ופרפורמר מזעזע, במקרה הרע) על טהרת הפוזה. לא חברים, זה לא ממש עבד. לפחות לא עלי.
חלק שלישי: גולדן בראון (תבקר אצלנו, לא אותנו)
ההחלטה הסופית ללכת למופע התקבלה אצלי באמת ביום שלפני. כי בכל זאת, הרבה זמן לא ראיתי הופעה טובה ועד שמגיע אמן בינלאומי לארץ חייבים לפרגן. ואה כן, כריס קורנל ביטל (בסדר, דחה, דחה..) והכסף גם ככה היה אמור להתבזבז עליו הקיץ. כבר הייתי בדרכי לסוחר בקינג ג'ורג' שהבטיח לי כרטיס מוזל (פייר, 200 שקלים זה מחיר לא רע דווקא), כשקיבלתי מתנת יומולדת מאוחרת בדמות שיחה מהעורכת שלי, מיכל רגולנט, הלוא היא 'סיסטר רוז' בכבודה ובעצמה - שדאגה לכתב המוזיקה שלה וארגנה לו כרטיס חינם. 200 שקל? תשלמו אתם! אני הולך לראות את איאן בראון מחר, וגם אם אני הולך לסבול - לפחות זה יהיה בחינם!!
למה מתחת לכל תמונה שלי מישהו מוסיף כיתובית שמציינת כמה אני קופיף?
[צילום: אור אלתרמן, ל- Ynet]
ועכשיו להופעה, שבינתיים הספיקה לעבור להאנגר 11 (מי חשב שלמקם מופע כזה בגני התערוכה זה רעיון טוב מלכתחילה?). להאנגר תמיד הייתה אווירה מתאימה להופעות מסוג זה ובעודי נכנס לרחבת האולם המלאה באופן מרשים, כל שפיללתי לו היה ערב נטול הטפות פוליטיות בשקל ואמירות סתומות מפי מי שכתב את השיר האינפנטילי Illegal Attacks, שמבקר את פעולות חיל האוויר הישראלי באוצר מילים עילג במיוחד. לא שחסר מה לבקר אצלנו אבל יש לנו מספיק אנשים מבפנים שעושים את זה.
כמובן שבזיכרוני עוד צרח לו אותו מופע מקושקש ואפתי שקיבלתי באותו המקום קצת יותר משנה לפני כן: Incubus נתנו פה את אחת מההופעות הפחות מרגשות שנחזו כאן.
מאור כהן עלה עם להקת ישראליםפעולהסקס, נתן חימום רוקנ'רולי לא רע בכלל, ובשעה 22:37 בדיוק - נציגה הנוכחי של התיאוריה של דארווין עלה לבמה ומבעד לצרחות ההתלהבות שיחרר "מה נשמע?" מחויך. ביטוי בעברית על ההתחלה? נדוש, נכון. אבל קנה אותנו, בטח קנה.
חלק רביעי: "בא לכם קצת סטון רוזס?"
האמת שלא ציפיתי לכל כך הרבה סטון רוזס בהופעה. שיר פה, אולי איזה הדרן קטן. אבל איאן בראון הגיע אלינו עם רפטואר סולו מרשים ועדיין הרשה לעצמו לפנק בקצת נוסטלגיה, כבר בשיר השני, את אותו קהל ישראלי, שלא זכה לראות בזמן אמת את ההרכב שהביא לעולם את Second Coming המצוין, והמציא את המושג "אלקטרו פופ בריטי".
ותוך שהוא אוחז בתוף מרים (Tambourine, במקרה שלו), ניצח על קהל מפרגן שזיהה כל שיר כבר מהאקורד הראשון ורק ביקש עוד ועוד. "זה כיף להיות כאן בתל אביב!", "שלום עליכם!" ושוב - "מה נשמע?", נזרקו לחלל ההאנגר והוכיחו שבניגוד לאינקיובס, מישהו כאן עשה את שיעורי הבית שלו והגיע לעבודה שמח הפעם. גם משקפי השמש דפקו נפקדות לטובת מבט מחויך של מי שלפחות ניסה לשיר כמו שצריך באותו ערב חם ומזיע, ואני חייב לציין שזה אפילו די הלך לו.
בין להיט ללהיט (ומסתבר שיש לו הרבה כאלה!) בראון משתתף מרכזי במרתון מאה מטר (אחרת איך תסבירו את ההליכון החשמלי הבלתי נראה שהוא רכב עליו בתנועות ריצה במהלך כל הערב. וזה, תסכימו איתי, בכל זאת עדיף על עמידה נטולת קצב או מעוף), ומדלג בחינניות בין קלאסיקות עבר, 'גרייטסט היטס' וסינגלים חדשים שיש לו במאגר התחמושת. באופן מוזר דווקא שיר הנושא של האלבום האחרון והמופע, The World Is Yours, הושמט לו, ואת הערב חתם, איך לא, F.E.A.R, השיר ההוא עם ראשי התיבות וההפצרה ההיא לסלוח לכולם ולזכור.
זה כל הקטע שלו! הוא בריטי! הוא מחוספס! [צילום: rada_m]
אז כן, איאן בראון עשה את הלא ייאמן והצליח להסיט את תשומת הלב מביצועים לא תמיד מכוונים אל עבר אווירה מעולה, קהל טוב ו-ווייב כללי חיובי שהשתלט על מתחם ההאנגר באותו הערב.
עכשיו כל שנותר לעשות זה לרכוש חולצה, כי בכל זאת קיבלנו פה תמורה מלאה לכספנו, שבעצם מעולם לא שולם. או, אז בנקודה זו ניכר חוסר ההשקעה המוזר של המארגנים, שחסכו בחולצות מזכרת מהמופע ואפילו בתפאורה שתמיד מוסיפה נופח איכותי וראוותני למופעים מסוג זה.מסתבר שיש קהל לרוק הבריטי האיכותי בארץ. הוא חי בינינו, רק צריך לחפש אותו בעיניים. כי את גני התערוכה לא ממש הצלחנו למלא אבל ההאנגר נראה גדוש וחי בערב שאיאן בראון היה פה. ולרגע חשבתי שאם למופע הזה באו כל כך הרבה אנשים, אז אואזיס יכולים לבוא בשקט, לפני שהם גומרים את הסוס. אם לא בשבילנו אז לפחות בשביל לסמן 'וי' אצלם ברשימה.
מה אתם יודעים? אולי איאן בראון ירים טלפון לנואל באיזה בוקר ויספר לו:
"יו היר מי מייט? בדיוק הופעתי בישראל. וואס פאקינ' מגה. אכלו כל מה שנתתי להם בכפית. אם זייפתי? הל ייה, בטח זייפתי. אבל זה פוקין לא משנה בכלל".
Ian Brown
האנגר 11 ת"א
31.05.08
***
הוידאו הנ"ל (באיכות לא רעה, יש לציין) הועלה ע"י יוסי חרסונסקי. עוד ביקורות להופעה הזו: אצל גיאחה, שגם עושה לי את העבודה קלה יותר ומלנקק לרשמים נוספים של אייל (בוואלה), עמרי (במומה), עמית (במעריב), עידן בעכבר העיר, ובעיקר תמונות ב- Ynet. שחר כתב על הופעה של בראון בלונדון לפני חצי שנה.
לחצתם על הפליי והצלילים נשמעים מוכרים? אבל משהו פה לא ממש מסתדר, נכון?
אירוני, אבל הוא מסכם את כל הפוסט הזה בעצמו בשורה אחת, בפזמון של השיר הזה: I dont know what I was thinking, I've been gone to long..
לעזאזל. זה קרה שוב. עוד סולן של להקה נכבדת, מכובדת ומוערכת של הניינטיז הבועטים והכייפים למדי - פונה לקריירת סולו, ומוציא אלבום קקיוני וכל-כך מאכזב. לפחות זה מה שעולה לי בראש אחרי האזנה מלאה ראשונה.
אני מדבר על Gavin Rossdale.
אחרי ש- Bush התאדו ב-2004, רוסדייל החל להפיק את האלבומים של אשתו, גוון סטפאני, הקים את פרויקט Institute שלו, ששרד אלבום אחד וסיבוב הופעות בן שנה. ב-06' גם הסיפור הזה פורק ורוסדייל התפנה לקיום מצוות פרו-ורבו. במקביל הוא הופיע קצת על המסך הקטן והגדול בכל מיני סדרות וסרטים סוג ב' (נו, תעשו לי טובה - 'קונסטנטין' הוא זבל אמיתי). כנראה שהבינוניות תפסה אותו חזק כי עכשיו הוא חוזר באלבום סולו ראשון, שלצערי מכניס אותו לאותה קטגוריה מבאסת לצד כריס קורנל - קטגוריית ה- "אני כוכב רוק עשיר וח-תיך, יש לי ברזומה כמה אלבומים שעשו לרנן את הניינטיז, ועכשיו נשאר לי רק לכתוב שירים סתמיים. אה, ומזל שפעם הייתי בלהקה גדולה, כך כל העולם יזכה לשמוע אותם".
באנ'ה, הבחור היה פעם כותב שירים פשוט מצוין. Sixteen Stone, הבכורה של Bush, הוא עד היום אחד מאלבומי הניינטיז הבלתי נשכחים; Everything Zen, Comedown, Machinehead, Glycerine, Alien. כולם שירי מופת שנכתבו ע"י הנ"ל לאלבום אחד. גם אחרי זה הם שיחקו אותה - בשלישי שלהם, The Science of Things, הערכתי מאוד את השילוב של האלמנטים האלקטרוניים בשירים. וואלה, יצא להם אחל'ה של אלבום, עם סינגל ראשון הורס לגמרי - The Chemicals Between Us. באחרון שלהם, Golden State, הם חזרו לעשות את הרוק הקשוח והכייפי שלהם, אבל לצערם הילדים של הניינטיז גדלו ואף אחד כמעט לא התעניין יותר בפוסט-גראנג'. ב-2002 הסאונד הזה כבר נחשב למיושן ונדוש והתקליט הזה לא הצליח, וזו היתה אחת הסיבות לפירוק. Institute כבר היה מיחזור כבד של הסאונד ה- Bushי, 'סיים-סיים באט דיפרנט'. אותם צלילים מנוגנים ע"י מוזיקאים אחרים. אבל שם עוד יכולתי להתענג על משהו. היתה עוצמה באלבום הזה. ההפקה היתה מהודקת והתקליט הזה קיבל אצלי את הציון - "לא מחדש כלום אבל מצד שני גם לא בלתי נסבל".
אז מה דה-פאק קרה לו על הדרך?! לא ברור. אולי זה חיי המשפחה, אולי זו ההחלטה שלו להיכנס לתחום המשחק, אולי זה הפקות הפופ שהוא לקח בהם חלק. אולי התדרדרות החומר נובעת בכלל מהפרידה מ- Nigel Pulsford, גיטריסט Bush ושותפו לכתיבה, שגם בימי הזוהר של הלהקה לא קיבל מספיק קרדיט. ואולי זה פשוט הוא וזה מה שמדבר אליו עכשיו ואני סתם קרציה. אולי זה אני. אני שלא מצליח לקבל את העובדה שרוקיסט-עבר אדיר כמוהו, שעשה לי את הילדות ליפה יותר, כותב היום שירי פופ-רוק מן השורה, ובזה זה נגמר. שירים, שאם רוסדייל לא היה חתום עליהם בשמו, אלא סתם מוזיקאי צעיר ואנונימי, הם לא היו מזכים אותו בשום צורה בתהילת עולם. אולי כל זה קורה לי כי כבר נכוויתי עם כריס קורנל ואלבום הסולו השני והחלש שלו, וסתם מבאס לראות אותם נופלים אחד אחד. הייתי יכול לצאת מבסוט מכל הסיפור אם רוסדייל החדש לפחות היה מזכיר משהו מהעבר המפואר שלו עם Bush. אבל באסה. חוץ מאותו קול עוצמתי וגראנג'י לא נשאר כלום. אולי היה עדיף להמשיך עם Institute לעוד אלבום, חבוב.
WANDERlust, שיוצא בשבועות הקרובים (ודלף - לינק בתגובות, אם אתם ממש מתעקשים לתת צ'אנס), הופק ע"י בוב רוק.. כן, אותו בוב רוק שהפיק את האלבום השחור של מטליקה. מה שעושה את כל הסיפור לעצוב פי שניים; מי נפל כאן חזק יותר? רוסדייל, שכתב אלבום בלדות-רוק משמים, או בוב רוק, שהפיק אלבום בלדות-רוק משמים? דמט, אפילו שיתופי פעולה עם שירלי מנסון מגארבג' וג'וש פריז, מתופף NIN, לא מצליחים להרים את האלבום הזה. כ"כ חבל.
אני תמיד אמרתי, בשיא הסטרייטיות שבעולם, שרוסדייל הוא הגבר היפה בעולם הרוק. וזה עזר לו לקבל נקודות כשהוא היה ב- Bush; כולם אהבו אותו. היה לו את הקול, היו לו השירים, היה לו הלוּק. בגלל זה הוא הצליח להיראות הכי קול ומגניב גם בקליפים לסינגלים הפחות טובים שלהם. הוא וגברת סטפאני ודאי זכו לילדים יפים, טפו-טפו. אבל הפעם, נה-אה. הפעם לא נסלח לו. וכך אם כן לא נשארו ספקות, ונותר רק להיפרד מעוד ניצול ניינטיז מוכשר שההצלחה הפכה אותו לסתם עוד פנים יפות.
לסיום, ואני בטוח שבזה 'איי רסט מיי קייס': אפילו הקליפ לסינגל המקדם את האלבום, Love Remains The Same, כה נדוש ו-MTV סטייל שבא להקיא.
