ביום חמישי בדרכי להופעה, נתקלתי בשידור רדיו של הופעה בקיסריה לכבוד תשע שנים למותו של מאיר אריאל. לפי הפקקים במחלף קיסריה שראיתי עוד שעתיים קודם בדרך הביתה, נראה שהמקום היה מפוצץ. שמעתי שלושה שירים מהתחלת המופע: מוקי מחלטר איזה שיר שכבר שכחתי, פבלו רוזנברג (?!) מולק ל"ערב כחול עמוק" את הצורה ורונה קינן שוחטת את "שלל שרב". הבנתי ועברתי מהר לתחנה אחרת מחשש שאקיא במכונית.
אני מסתכל נדהם על הפופולריזציה של מאיר אריאל שהתפוצצה פה מאז שמת. כנתקלתי ב"שירי חג ומועד ונופל" מתישהו באמצע שנות השמונים, הוא כבר לא היה אנונימי לגמרי אבל עדיין נחשב זמר שוליים תמהוני משהו. בשנות התשעים הקהל שלו קצת גדל, אבל עדיין להופעות שלו במרתף 10 הישן במרכז הכרמל לא היו מגיעים יותר מעשרה אנשים. ככה הוא נשאר בעצם עד מותו, איש שוליים, תמהוני, לא נחמד.
וזה כנראה עצם העניין, כי רק מאיר אריאל מת יכול להיות מספיק נחמד, מספיק לא מאיים, כדי להפוך לקונצנזוס עממי בתחרות קאברים לכוכבי עבר לא רלוונטיים ויוצאי כוכב נולד (כן, אני יודע שגם שלומי שבן היה שם). רגוע ושותק כשהופכים אותו למוצר צריכה לעם בחסות טלפון סלולרי.
תסלחו לי שאני לא משתתף בזה.
ונסיים בחיוך: "קרציה בשתיים" - שיר נדיר וגנוז של מאיר אריאל ז"ל
[There is a video that cannot be displayed in this feed. Visit the blog entry to see the video.]
עוד לקריאה: שי יחזקאלי כותב בעכבר העיר על המיסחור של מאיר אריאל.